שוב שלום לכולם,
אז ככה, בשורה התחתונה החיים בקרוואן התגלו באופן מפתיע כהרבה יותר נוחים ופשוטים ממה שסברנו בהתחלה, נכון, הוא קטן, צריך לתת התרעה כשרוצים לעבור במסדרון, וכל בוקר וערב מתחיל ומסתיים במעט כושר כשמטפסים או יורדים בסולם מהמיטה. אני לא יודע אם הרגשת החופש אחראית לכך, אבל כל זה בטל בשישים לעומת החוויה האדירה שאנחנו עוברים כמשפחה וכהורים שצופים בילדנו חיים קצת אחרת.
הסיפור למעשה מתחיל ביום טיסות מייגע מבנגקוק לכרייסצרץ' דרך סידני שבאוסטרליה, שם נשארה העגלה של עלמה למשך יום נוסף בטעות (אספנו אותה מאוחר יותר). לאחר שהבנו שלא נקבל את העגלה באותו היום ולאחר שעברנו חקירה מקיפה בעניין הכמות המסחרית של התרופות שהיו במזוודה שלנו יצאנו לסוכנות הקרוואנים וקיבלנו את המפתחות לדירה החדשה שלנו לחודשיים הקרובים. לא היינו בטוחים אז ממה אנחנו צריכים להיות יותר מודאגים, האם מגודלה של הדירה החדשה שלנו שהוא קטן או מזה שהיא בעצם גם כלי התחבורה שלנו שהוא גדול מאד. לא רק שככלי תחבורה הוא הרבה יותר גדול ממה שאנחנו רגילים גם משום מה צריך לנהוג איתו כשיושבים בכסא שליד הנהג, בכוון שהוא מנוגד לתנועה וכל זה עם הילוכים ידניים (מישהו זוכר מה זה?).
החלטנו שמאחר וכבר אחר הצהריים, ניסע לאתר הקרוואנים הקרוב ביותר ותוך כעשר דקות סיימנו את ניסוי הכלים הראשון שלנו בקרוואן כרכב והתחלנו לארגן אותו למחייה.
אל דאגה, למחרת כבר שכנו מה זה דירת חמישה חדרים ולאחר נסיעה קצרה בעיר ומחוצה לה גם הנסיעה בצד שמאל עם הרכב הענק הזה נראתה לנו כשגרה, כנראה שכוחה של החופשה והשקט והשלווה בראש ובנפש עשו את העניין לפשוט יותר. קשה לי לתאר את ההנאה הגדולה שיש בלצפות בילדים שלנו נהנים כל כך, שמחים ומרוצים.
כל אחד מבני המשפחה קיבל את מקום השינה שלו, הילדים ישנים שלושתם במיטה אחת, תמיר ישן לרוחב הרגליים של מאיה ועלמה, ואילו יעל ואני קיבלנו את הסוויטה בקומה העליונה, כן מתברר שהקרוואן הוא בעצם דופלקס! טוב אולי נסחפתי מעט ומדובר במיטה שנמצאת מעל מושבי הרכב הקידמיים וגובה הסוויטה מאפשר לי בקושי לשבת על המיטה, אבל זה החדר שלנו וכשאנחנו ביחד לא צריך הרבה מעבר לזה.
לאחר סידורי השינה, כל אחד קיבל הקצבה של ארונות לבגדים כשחלק מהארונות משמשים אותנו לכלי המטבח ולאפסון האוכל.
מעבר לכך, כל אחד קיבל תפקיד עליו הוא אחראי בקרוואן, למשל עלמה החליטה שהיא אחראית על בטחון החפצים בארונות בזמן הנסיעה והיא מתריעה לנו על כל ארון בעל פוטנציאל להיפתח (לכל אחד מהארונות יש כפתור נעילה בידית שלו) תוך צעקות "לסגור, לסגור!!!".
מאז אנחנו כבר כשבוע בחצי בקרוואן ואני רק יכול להגיד עליו: אין כמו בבית! בקרוואן כמובן. אנחנו נהנים מכל רגע מהנסיעות, מהכנת האחרוחות מהלינה בחניוני הקרוואנים ואפילו מהמקלחות בו.
כל זאת ועוד לא אמרתי כלום על ניו זילנד. על הטיול בארץ המקסימה הזאת בקרוב...
אוהבים ומתגעגעים (אך נהנים מאד),
רון, יעל, מאיה, תמיר וכמובן עלמה.
