כשעזבנו את רוטורואה כבר הבנו שטיולנו בניו זילנד הולך ואוזל לנו ויצאנו בדרכנו למסע לצפון האי הצפוני. לפני שאספר על הדרך לשם, הסבר קצר לכותרת לעיל: קצהו של האי הצפוני נראה על המפה צר וארוך והמאורים מאמינים שדרך זו צפונה היא השביל של הנשמות לעולם שמתחת למים, הלא הוא גן העדן במונחים שלנו ועל כן נחשב למקום קדוש.
בראשית הדרך צפונה עצרנו במערות וואיטומו ולמעשה מדובר באזור שלם של מערות ארוכות ועמוקות ואפשרויות הטיול בהן רבות ומגוונות. בשל הרכב המטיילים במשפחתנו בחרנו בדרך הרגועה ויצאנו לסיור של כשעה במערות כאשר בחלק הראשון של הסיור צעדנו במערת נטיפים גדולה ולסיום קינחנו בשיט תת קרקעי בנחל הזורם בתוך המערה שהסתיים ביציאה ממנה. במהלך השיט זכינו לראות שוב את המראה המופלא של התולעים הזוהרות בצבע ירוק בוהק (כזכור לכם, הוא זוהר יותר ויותר ככל שהתולעים רעבות). השיט נעשה בחושך מוחלט ובשקט מופתי של כל המשתתפים כולל עלמה שבמשך דקות ארוכות לא השמיעה את קולה ורק הביטה למעלה לעבר תקרת המערה הזוהרת. מאחר ואסור לצלם במערה לא אוכל לצרף לצערי תמונה שלהן אבל אם תעצמו את העיניים ותדמיינו אלפי כוכבים ירוקים זוהרים וברקע רחש חרישי של מים זורמים תקבלו פחות או יותר את הכיוון הכללי. התמונה המצורפת צולמה ביציאה מהמערה.
משם עלינו צפונה, תוך שאנו מדלגים על אוקלנד אליה נשוב לאחר הטיול בצפון לקראת הטיסה שלנו. התחנה הראשונה שלנו נקראת ביי אוף איילנדס, מפרץ האיים, שכשמו כן הוא, מדובר במפרץ ובו כמאה וחמישים איים, רובם קטנים ולא מיושבים. שלא כמו האיים, מימי המפרץ מיושבים בלהקות של דולפינים, אותם רצינו לפגוש ועל כן יצאנו לשיט מהעיירה פאיהיה השוכנת על חוף המפרץ. השיט התחיל במימי המפרץ השלווים שם גם פגשנו את הדולפינים. התמזל מזלנו ובדיוק באותה השעה חלפנו על פני להקת דולפינים בעת ארוחת הצהריים שלהם. עשרות דולפינים קיפצו להם סביבנו, מעיפים דגים לאוויר ולמעשה "משחקים" עם האוכל לפני שאוכלים אותו. נדמה שהנוכחות שלנו לא רק שלא הפריעה להם אלא גרמה להם לעשות לנו הצגות וכך זכינו לראות אותם שעה ארוכה מקפצים מכל עבר סביב הסירה.
לאחר מכן יצאנו לים הפתוח ומיד הרגשנו את הגלים המטלטלים את הסירה. הבנות למשפחת לביא הושפעו ולא לטובה מהשינוי ביציבות הסירה ולמעשה כאן תם מבחינתן השיט. אפילו עלמה, שכל פעילות מימית כזכור, היא סיבה למסיבה בשבילה, רצתה לרדת מהסירה עד שנרדמה. מאיה ויעל, לאחר שקיבלו טיפ מאנשי הצוות, התיישבו בירכתי הסירה באמצע, שם הגלים אמורים להיות פחות מורגשים אך זה לא ניכר עליהן. מכאן ועד לסוף השיט אל תחפשו תמונות שלהן.
אני, שלשמחתי לא מבין על מה הן מדברות (בסך הכל קופצים קצת) ותמיר הצלחנו להנות מנופי המפרץ והאיים והשיט אל קצה המפרץ והמגדלור העתיק, שם גם נמצא "החור שבסלע", קשת טבעית שחפר הים בסלע ואשר במזג אוויר טוב אפשר לעבור דרכו עם הסירה. טוב, הסתבר לנו שהיום יש מזג אוויר טוב (למרות הגלים) ועל כן עברנו בחור כשקפטן הסירה צופר כמיטב המסורת בזמן המעבר.
לאחר שסיימנו את השיט הלכנו לחגוג. עכשיו זה הזמן לגלות שהיה זה יום ההולדת של יעלי ועל כן בערב יצאנו כל המשפחה לארוחה חגיגית במסעדה. יעלי ואני חגגנו על צלעות והילדים כרגיל עם שניצלים, צ'יפס ופסטה. לאחר חגיגת האוכל מצאנו לנו גם זמן להצטלם...
למחרת יצאנו לשפיץ הצפוני של ניו זילנד שנקרא קייפ ריהנגה, הלא הוא השער לגן העדן. מאחר ורצינו לעשות את הדרך לשם או בחזרה על החוף החולי (חוף 90 המיילים) ולא ניתן לעשות זאת ברכבים פרטיים ובטח שלא עם הקרוואן, הזמנו יום טיול מאורגן. מצד אחד, זה אומר השכמה מוקדמת לפחות יחסית למה שאנחנו התרגלנו כאן והכתבת קצב הטיול על ידי מישהו אחר, מה שלגמרי נוגד את עקרונות הטיול שלנו אך מצד שני, זהו יום חופש מנהיגה בשבילי ואני לא יכול להגיד שאני לא שמח לכך מדי פעם.
קצת לפני שמונה בבוקר התייצבנו עם תרמילים על הגב בפתח חניון הקרוואנים שם אמור לאסוף אותנו אוטובוס שהותאם במיוחד לטיול זה, דהיינו, מוגבה עם הנעה 4 על 4 וגחון שמגן מפני חדירת מי הים למנוע ולשאר העניינים שם כדי שלא יתקע חס וחלילה כשהוא נוסע במים - הסבר יבוא!
הנהג, שהוא גם המדריך, מאורי ומעט לאחר שהתחלנו בדרכנו צפונה החל לשיר לנו את שיר הברכה לאורחים (זוכרים מהבלוג הקודם?) ותהינו לעצמנו האם כל המאורים נולדים עם כשרון שירה וקול נעים. לאחר שעה קלה עצרנו בשמורת עצי קאורי עתיקים בני מאות ואלפי שנים ובהתאם לכך גם גובהם והיקף הגזע שלהם למסלול קצר ולאחר מכן לביקור ב"חנות המפעל" שם מייצרים חפצים שונים כגון ריהוט וחפצי נוי מעצים אלה. בדיוק ביום שהיינו שם נמכר ספסל מעוצב במחיר מציאה של חמישים וחמישה אלפי דולר! מאחר ולא ידענו כיצד לשלוח אותו לארץ ויתרנו והמשכנו בנסיעה צפונה כשבדרך עצרנו שוב והפעם לארוחת צהריים באחד מהמפרצים הפזורים לאורך הדרך.
בצהרי היום הגענו לקייפ ריהנגה. מתברר שיש קייפ סמוך אליו שהוא מעט צפוני יותר ובצד השני קייפ נוסף שהוא מערבי יותר ועל כן למרות שהוא הקצה של האי, לא הורשנו להגיד שאנחנו בנקודה הצפונית ביותר. למרות כל זאת, למקום יש קסם מיוחד ואי אפשר שלא לחוש את הרגשת "קצה העולם" כשצועדים בכיוון קצה הקייפ, שם שוכן לו מגדלור מרשים, בדיוק בנקודה בה פוגש האוקיינוס השקט את ים טסמן. כך עמדנו לנו מתבוננים אל הים כשמאחורינו פרוסה לה כל ניו זילנד שאותה "חרשנו" בחודשיים האחרונים.
ובניו זילנד, איך לא, לאחר שחווינו טבע (עצי הקאורי) ומורשת ורוחניות מאוריים (קייפ ריהנגה) הגיע הזמן לקצת הרפתקאות ושעשועים. ללא עיכובים נוספים יצא האוטובוס לכיוון חוף 90 המיילים אליו כאמור ניתן להכנס רק באצעות כלי רכב מתאימים לשטח ורק בשעות מסוימות מאחר והכניסה אליו נעשית בדרך שעוברת בתוך נחל בשעות השפל בלבד. מספרים כי הגאות באזור עולה בקצב מהיר ומספר רכבים שנהגיהם חסרי הנסיון באזור ניסו להכנס בזמן הגאות, נלכדו לעד בחולות הטובעניים. כמובן שהנהג שלנו מנוסה ונוסע בדרך זו כמעט מדי יום וחשוב מכך מכיר דיונת חול גבוהה באמצע הדרך ממנה ניתן לגלוש על גבי גלשן על החול וכמובן שבמקרה הייתה לו ערימת גלשנים בתא המטען של האוטובוס.
כולנו, מלבד עלמה שלא הורשתה לגלוש לצערה הרב, תפסנו גלשן וטיפסנו במעלה הדיונה לגלישה מהנה הנקראת בפי המקצוענים "סנדבורדינג".
הטיפוס לדיונה -
המבט מלמעלה - וואו זה גבוה!
הגלישה!!!
החיוך שאחרי לא יורד מהפנים -
תוגת הנשארים למטה -
ולהמחשה, הנסיעה בנחל בשעת השפל כשהדיונות לצידנו:
כשיצאנו שאל אם מישהו רוצה לטעום מהצדפות הטריות והדגים לנו כיצד הוא שובר את הצדף ובולע את החלק ה"טעים" של הצדפה. יתכן ובאחת התמונות למטה ייראה כאילו אכלתי גם אני מהצדפות, אבל לא, הטעם נורא וירקתי אותה מיד.
לאחר שהשתעשנו מספיק, לפחות מבחינת לוח הזמנים שהוקצב לנו, עלינו על האוטובוס (המיוחד לנסיעות על חוף הים להזכירכם) במטרה לגמוע את שאר החוף ולחזור לחניון הקרוואנים, אך לאוטובוס רצונות משלו. מספר דקות לאחר שיצאנו, כאשר בדרך הספקנו לראות דולפין מת על החוף (שנראה כמו לוויתן אורקה קטן) החליט האוטובוס שהספיק לו להיום ומנועו דמם. כמה נסיונות כושלים להתניע אותו והסברים מצד הנהג שלמרות הכל, זה יכול לקרות וכבר אפילו קרה בעבר, אנו נזדקק לחילוץ. למזלנו ולשמחתנו אוטובוס דומה היה רק כמה ק"מ מאחורינו והנהג יצר איתו קשר על מנת שיבוא ויגרור אותנו. לאחר עוד כחצי שעה המשכנו לנסוע כשאנו קשורים בחבל לאוטובוס אשר נסה מלפנינו וגרר אותנו לאורך כל החוף ואף לאחר מכן בכביש עד למקום בו יכלו שניהם להחנות ולהמתין למוסכניק. מאחר והתקלה לא הייתה פשוטה, איחדנו כוחות עם האוטובוס השני והמשכנו איתו עד אשר שבנו עייפים אך מרוצים ל"אפולו" שלנו. למטה, עלמה צוהלת ושמחה בזמן שאנו מקווים וצופים בנהגי האוטובוס קושרים חבל בין שניהם.
טיול זה כבר ממש סימן לנו כי אנו קרובים לסוף טיולנו בניו זילנד ונשאר לנו רק עוד מקום אחד לבקר בו, העיר אוקלנד. מאחר וטיול קרוואנים אינו הולם במיוחד לביקור בערים סואנות ניצלנו את ימינו האחרונים בניו זילנד לקניות, סידורים והשלמת ציוד לקראת המשך המסע בקניוני אוקלנד והסביבה. עם זאת כמובן שלא יכולנו להחמיץ ביקור במגדל הגבוה ביותר בחצי הכדור הדרומי, המהווה גם את סימלה של אוקלנד, הלא הוא הסקיי טאוואר. המגדל אכן גבוה ואנחנו טיפסנו, במעלית כמובן, עד למרפסת התצפית העליונה שבו, בגובה 220 מטר. המרפסת מסביב מוקפת חלונות זכוכית שקופים והנוף הנשקף ממנו מרהיב מכל כיוון שבו מסתכלים. הגובה הרב גרם ללא מעט חששות בקרב יעל והילדים, מלבד עלמה שרק ניסתה להתקרב כמה שיותר לחלונות תחת מחאות וצעקות של מאיה. מספר סיבובים סביב מרפסת המגדל ואנו בדרכנו למטה בחזרה לחניון הקרוואנים.
כאמור, נשאר לנו רק עוד יום אחד בניו זילנד, אותו ניצלנו לסידור הקרוואן, ארגון המזוודות או כפי שאנו הרגשנו, אריזת הבית, ומנוחה לקראת יום הטיסה למחרת. אנו נפרדים מניו זילנד שעלתה על כל ציפיותינו ואין ספק שניקח איתנו המון זכרונות, חוויות, רגשות ורגעים שלא נישכח. אין ספק בכלל שהייתה זו יריית פתיחה גבוהה מאד לטיול שלנו ואנו רק יכולים לקוות להמשיך ולהנות בדיוק כפי שהיה בחודשיים האחרונים.
מאחר ותמיר ומאיה הבטיחו לחזור הנה ובנוסף הבטיחו שייקחו איתם גם אותי ואת יעל, אנו אומרים להתראות לניו זילנד בתקווה שעוד ניפגש בעתיד.
הלאה לאוסטרליה הרחוקה, בעצם מניו זילנד היא די קרובה, להתראות מהמשפחה השמחה...
רון, מאיה, תמיר, עלמה ויעלי שללא ספק זכתה לחגוג את יום הולדתה באחד המקומות היפים בעולם.
