ממשיכים לחייך בסונאיסאלי ריזורט

לאחר שטעמנו קצת מהעם הפיג'יאני הגיע הזמן לבדוק את חיי השמש והחופים בריזורטים שעל האיים. הריזורט הראשון אליו הגענו נקרא סונאיסלי והוא למעשה צמוד לאי המרכזי של פיג'י. למרות שהוא מרוחק רק כמה מאות מטרים מהחוף אין דרך אחרת להגיע אליו מלבד שיט קצר. לאחר נסיעה קצרה הגענו אל המזח ממנו יוצאות הסירות לסונאיסלי צוות של הריזורט כבר חיכה לנו והעמיס את כל ציודנו על הסירה ולאחר עוד כמה דקות נכנסנו לעולם שכולו נופש. בכניסה חיכו לנו עם קוקטיילים (ללא אלכוהול) שמיד הכניסו אותנו לאווירה.

מכאן, האמת שהיה אפשר לעשות את זה פשוט ורק לצרף תמונות ולתת להן להעביר את ערבוב התחושות הנהדרות שהיו לנו באותו השבוע, אבל בכל זאת קצת סיפורים...

סונאיסלי הינו ריזורט גדול יחסית וכך גם הבורות (בקתות העץ המקומיות) שבו ובמיוחד אותה הבורה שהזמנו לנו כמשפחה שקצת צמאה למרחבי מחיה. שלושה חדרים הכוללים סלון גדול בתוספת בונוס בצורת מרפסת עץ ענקית הפונה אל הים, כאשר בינה לבין החוף "מפריעים" רק חול הים ומספר עצי קוקוס. לאחר חגיגות השמחה על הדירה החדשה שלנו יצאנו לטייל ברחבי הריזורט ולבחון את שלל הפעילויות שהוא עומד להציע לנו בימים הקרובים.

 מלבד הבורה שלנו, האטרקציה המרכזית בריזורט הייתה בריכת השחייה שמוקמה לה בין המסעדה לים ובמרכזה אי שלמעשה היה סלע גדול ששימש כמקפצה עבור מאיה ותמיר. אטרקציה נוספת בבריכה היה בר המשקאות שכלל כיסאות בתוך המים.

חדי העין כבר הבחינו בחולצות המקומיות אותן לבשנו תמיר ואני. לאחר כיומיים על האי, יצאתי לבדי לעיר כשהמטרה הרשמית הייתה ל"הוציא כסף מהכספומט" בפועל ניצלתי את השעות שניתנו לי לקניות בשוק ובין שאר הפירות והלחמניות הטריות שהבאתי החלטתי שכיאה לאיים טרופיים יש להצטייד גם בחולצות צבעוניות ושמחות. מאחר ומדובר בעיקר בחולצות של גברים ובמיוחד מאחר וידעתי שנשות משפחת לביא לא ישימו אותן עליהן, קניתי רק לי ולתמיר. מאז פחות או יותר, מלבד שעות הבריכה והים, החולצות האלה לא ירדו מאיתנו.

כאמור בריזורט הפעילויות רודפות אחת את השנייה וכל מה שצריך זה להחליט אם בא לך להמשיך ב"בטן גב" או שאולי לבדוק קצת מה קורה מסביב. למען האמת, השתדלנו להשתתף ולצפות בכל מה שרק הוצע לנו והכל סביב החיים באיים. חלק מרכזי מחיי התושבים, תופס עץ הקוקוס, שמלבד הפרי שמספק מזון ושתייה, משמשים ענפיו לכל מיני דברים בינהם הכנת סלים. באחד הימים קיבלנו הדגמה חיה על ידי אחד מצוות העובדים כיצד מטפסים על עץ קוקוס (לא, בלי סולם!) על מנת להוריד ממנו קוקוסים שמהם טעמנו כמובן, וגם ענפים, מהם הוא קלע סל (לא כמו בכדורסל) תוך שניות! תמיר כמובן למד מיד את הטריק והפגין כשרון בטיפוס ואילו עלמה לאחר שהתייאשה מהקוקוסים הגדולים התעסקה עם כאלה בגודל שלה.

פעילויות נוספות מהן נהננו, כללו שיט בנהר מוקף עצי מנגרובים, פעילויות לילדים ובהן פיראטים שמחפשים את המטמון, ושיט קייאקים שהיווה בשבילנו טעימה קטנה מהים. כעקרון, החופים בסונאיסלי אינם לבנים והמים אינם בצבעי כחול טורקיז מאחר והוא קרוב מדי לאי המרכזי, את אלה אפשר לפגוש רק כשמתרחקים ואנחנו עוד נתרחק.

התרבות הפיג'יאנית מבורכת בהרבה שמחה וביחד. דוגמא טובה לכך הן ריקודי ה"מקה". לאחר שהשתתפנו בריקודים עממיים בכפר, ראינו בריזורט הופעה של תושבי כפר סמוך בה חבורה לא קטנה של נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרים ורוקדים ריקודים בתלבושות מסורתיות. אי אפשר שלא להיסחף באווירה השמחה, כנראה שהשילוב של האי המקסים והאווירה הרגועה והשמחה בו עם השירים המקפיצים לא יכול להשאיר אף אחד אדיש ותמיר ללא היסוס הצטרף אל הרוקדים.

נראה שהימים עוברים כאן הרבה יותר מהר מכרגיל וזאת למרות שהכל מתנהל כאן ב"פיג'י טיים", מה שאומר, לאט לאט, אבל אין ספק שראינו ועשינו המון, יעל ומאיה עוד הספיקו אף הן לצאת לעיר למסע של שופינג, בו זכתה עלמה הפעם לשמלה ההולמת את האי, כמו כן, ראינו מרוץ צפרדעים, וכאמור בעיקר... חייכנו.

חלפו להם הימים בסונאיסלי והנה אנו עוזבים, לא עצובים אלא, איך לא, עם חיוך על הפנים ממשיכים בשמחה לאי הבא...

החיוך לא יורד מהפנים בגן העדן ששמו פיג'י

אחרי טיסת לילה ללא יותר מדי שינה בשעה שש בבוקר שעון מקומי, נחתנו בעיר נאדי שבאיי פיג'י. שדה תעופה מעט מיושן ותורים ארוכים בבדיקת הדרכונים לא עזרו למצב רוחנו שהושפע מהעייפות, אבל אט אט החל החיוך לעלות על פנינו, חיוך שלא יירד במשך כל שהותנו בפיג'י. את החיוך הראשוני העלתה להקה מקומית בחולצות צבעוניות בשדה התעופה שקיבלה את פנינו בשירים קצביים ובמוסיקה שכולה אומרת נופש בגן עדן וכמובן הכל עם חיוך על הפנים גם בשעה מוקדמת זו של הבוקר. את השירה ליוו צעקות "בולה", שזוהי הברכה המקומית לכל אירוע, אותן אנו עוד נשמע פעמים רבות במהלך השהות שלנו בפיג'י. את היומיים הראשונים שלנו בפיג'י החלטנו לעשות בעיירה קרובה לנאדי ולנצל אותם בעיקר להתאוששות והתארגנות מחודשת לאחר הטיול באוסטרליה. כשהגענו למלון הדירות, או יותר נכון, הווילות, גילינו שאנו האורחים היחידים כך, שקיבלנו וילה קרובה לבריכה שהייתה פחות או יותר פרטית בשבילנו כשמדי פעם מצטרפות בנות המשפחה שמנהלת את המקום. הוילה הגדולה והמפנקת שירתה אותנו בדיוק כפי שהיינו צריכים באותם הימים, שינה טובה, כביסות, רביצה בבריכה וטיול קצר שלי ושל מאיה לשווקים של נאדי, שם הצטיידנו במיטב פירות העונה ומאיה אף בקעקוע זמני על היד שמצויר מחומר המופק מעלים מיוחדים.

את שהותנו על האי המרכזי של פיג'י החלטנו לנצל גם לטובת ביקור בכפר פיג'יאני מסורתי ומה יותר טוב מאשר לשלב את הביקור בכפר עם שיט בג'ט בואט על הנהר? השכם בבוקר התייצב נהג עם רכב מסחרי גדול ולקח אותנו מרחק שעת נסיעה מנאדי לנהר סיגטוקה ולאחר שנסענו מעט בצמוד אליו, ירדנו מהרכב ועלינו על סירת המנוע המהירה שלקחה אותנו עד לכפר הממוקם על גדות הנהר. במהלך השיט לאורך הנהר הצלחנו להציץ קצת לחיים של הכפריים שחיים על גדותיו כשחלפנו על פני מספר כפרים וראינו את המקומיים כשהם חוצים באמצעות סוסים את הנהר הרחב או יוצאים לדיג. יותר מאוחר הבנו שמאחר ואין גשרים מעל הנהר, הקשר היחידי בין הכפרים משני צידי הנהר נעשה באמצעות מעבר על גבי סוסים ולעיתים אף בשחייה. הופתענו אף לגלות שלעיתים הילדים חוצים מדי יום את הנהר הלוך ושוב על מנת להגיע לבית הספר הסמוך.

כשהגענו לכפר כבר חיכנו לנו מרבית חברי השבט בחוץ בקריאות "בולה" ובחיוך רחב והזמינו אותנו להיכנס לכפר אל בית המפגש כשהם מלווים אותנו, מבוגרים וילדים כשאנו צועדים במעלה השביל בין בתי הכפר. אחד הילדים המקומיים שם עין על עלמה ולאחר גישושים קצרים מצאנו את שניהם צועדים יד ביד כשהם נפרדים רק בכניסה לבית המפגש. לאחר הסברים קצרים על כללי ההתנהגות בכפר ובמיוחד בנוכחותו של הצ'יפ חלצנו את נעלינו והתיישבנו על המחצלות במבנה המרכזי של הכפר שם נהוג לערוך את כל הטקסים, הישיבות, המפגשים וקבלת האורחים של הכפר. שם גם חיכו לנו כל חברי השבט שגרים בכפר ובראשם הכומר, שמשמש גם כדוברו של הצ'יפ וכמובן הצ'יפ בכבודו ובעצמו. לאחר ברכות קצרות מצד הדובר העניק זקן האורחים את המתנה הקבועה לצ'יפ, שורש עץ הקאווה המקומי. מיד לאחר מכן התחיל טקס הכנת הקאווה, שהינו המשקה הלאומי של הפיג'יאנים. את המשקה מכינים על ידי טחינת שורש הקאווה ולאחר שהוא נטחן עד דק, שמים אותו בתוך בד מעל כלי גדול ושופכים מעליו מים ממעיין סמוך כך שהמים סופגים מהשורש את הטעמים ונסחטים מהבד לתוך הכלי. המשקה אמנם אינו אלכוהולי אבל גורם לתחושה "טובה" לאחר כמה מנות מה שמגביר את השמחה במחנה. לאחר שמכובדי הכפר וזקן האורחים זוכים לטעום מהמשקה, מוזמנים כל השאר ללגימה כשהוא מחולק לכולם בתוך כוסות העשויות מחצאי קוקוסים. לאחר שיעל והילדים ויתרו על התענוג, שתיתי אני מנת קאווה בליווי מחיאות כפיים המעידות על תודתי ומחיאות כפיים נגדיות מצד הקהל שבגדול מביעות "כל הכבוד" לזה ששתה.

לאחר טקס הקאווה עברנו לחדר העליון במבנה שם קיבלנו הסברים מאחת מנשות השבט על חיי השבט בכפר בעבר והיום, למשל שהצ'יפ רשאי לשאת כמה נשים שהוא רוצה לפי בחירתו, בעוד שאר חברי השבט ערכו לנו ארוחה שהוכנה במקום וכללה מאכלים מקומיים. למרבה ההפתעה, למרות התנאים הבסיסיים, הארוחה הייתה מגוונת וטעימה וכולנו נהננו מאד. טקס הקאווה והארוחה, כך הסתבר, היו רק ההכנה לחגיגה האמיתית שציפתה לנו. מיד בתום הארוחה נשלפו מספר גיטרות וכלי תיפוף והחלה חגיגת שירים וריקודים כשחברי הכפר אינם מוכנים לקבל "לא" כתשובה להזמנה להצטרף אליהם לריקודים וכך מצאנו את עצמנו רוקדים ומשתוללים לצלילי שירים שמחים כשלכל אורח נצמד בן זוג מקומי. כדי שניכנס עוד יותר לאווירה חילקו לנו שרשראות מפרחים וצבעו את לחיינו באבקה לבנה שמסמלים את שמחתם של המקומיים על כך שבאנו לבקר אותם.

מרוצים ועייפים אך שוב, עם חיוך גדול על הפנים, נפרדנו מידידינו החדשים ועלינו שוב על הסירות בדרך חזרה כשהפעם שולבו בדרך מספר "אפקטים" נוסח ניו זילנד כשהנהג עשה לנו מספר סיבובים של שלוש מאות שישים מעלות עם הסירה תוך שאנו נרטבים ממי הנהר ושואגים קריאות הידד.

עברו רק מספר ימים בפיג'י והאיים והריזורטים עוד לפנינו אבל כאמור, החיוך שולט בפנים של המשפחה השמחה... 

המסע אל הסלע שנמצא באמצע שום מקום

לאחר שנפרדנו כאמור מאפולו חדש, היינו מוכנים ליעדנו האחרון באוסטרליה, האולורו, כפי שקוראים לו האבוריג'ינים הילידים או איירס רוק על פי האוסטרלים. המסע שהיה מתוכנן בתחילה להעשות עם הקרוואן, הוחלף מהר מאד לאחר חישובי מרחק וזמן בטיסת פנים ממלבורן לעיר אליס ספרינג ובחזרה מהאולורו למלבורן, כך שהיו לנו כחמישה ימים מלאים לטייל בליבה האדום של אוסטרליה. כאן המקום להסביר כי אוסטרליה מיושבת בעיקר במסגרת שלה, דהיינו, רובה ככולה של האוכלוסיה שלה גרה במרחק סביר מחופי הים ואילו מרחבי הענק, המדבריים בעיקרם, שנמצאים במרכז היבשת, כמעט ואינם מיושבים כלל. האזור הוא ברובו מדברי והצבע השולט שם הוא צבעה האדום של אדמת המדבר. בדיוק באמצע, שוכנת לה העיר אליס ספרינג, שהקמתה קשורה בהיסטוריה המרתקת של חציית המדבר האוסטרלי מדרום (מלבורן) לצפון (באזור החוף הקרוב לאיי ג'אווה) לשם הקמת קו טלגרף שיקצר את זמן הגעת החדשות מלונדון למלבורן ומשם לשאר הישובים באוסטרליה של אז מחודש ימים(!) לכיום אחד בלבד. התנאים הם קשים והמרחקים העצומים בני אלפי הק"מ רק מגבירים את ההערכה למבצע שארך עשרות שנים. אנחנו כפי שהוסבר קודם לכן, החלטנו להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת ולטוס לאליס בטיסה שאורכת כשעתיים וחצי במקום לנסוע כשלושה ימים מאומצים מאד לכל כיוון.

לפני שנגיע לסלע האולורו שמרוחק כחמש מאות ק"מ מאליס ספרינג (מרחק קצר בהתחשב במכלול) טיילנו בעיר שמשמשת מרכז החיים באזור ולמעשה זאת העיר שנותנת שירותים לשטח המשתרע על למעלה ממליון קמ"ר!!!

את היום הראשון באליס ניצלנו לסיבוב קצר בעיר, שכלל סיור במדרחוב המוזנח שלה ובקניון חסר החנויות. בכלל, העיר מזכירה את עיירות הפיתוח בארץ לפני כמה עשרות שנים. רחובות ישנים ואוכלוסיה, בעיקר אבוריג'ינית, שמסתובבת חסרת מעש, לא עודדו אותנו להמשיך ולהסתובב בעיר ובשילוב עם החום הכבד (למרות שמדובר על תחילת החורף) החלטנו לחזור לחדר, לנוח ולהתכונן לימים הבאים.

את היום השני באליס ספרינג ניצלנו לביקור באתרים המיוחדים למקום. האתר הראשון אליו נסענו היה בית הספר המשודר. כאמור, אליס מספקת שירותים לאיזור מדברי נרחב ובין השאר הוקם בעיר בית ספר החוגג 60 בימים אלה ממש ובו לומדים מעל למאה תלמידים אשר אינם צריכים לקום כל יום ולצאת לבית הספר, אלא בית הספר מגיע אליהם. בית הספר דואג לשדר שיעורים, כיום באמצעות האינטרנט ועד לפני כשש שנים באמצעות מכשירי רדיו, לתלמידים הפרוסים על שטח של 1.3 מליון קמ"ר ולשם המחשה לשטח הגדול פי 60! ממדינת ישראל והתלמידה הרחוקה ביותר מבית הספר גרה מרחק של 1,200 ק"מ ממנו. בבית הספר מועסקים מורים שמגיעים במקום לכיתות לימוד, לסטודיו בו הם מצולמים ומעבירים שיעורים לתלמידים, בין השאר גם שיעורי ספורט ומוסיקה כשהמורים מקפצים ומנגנים בסטודיו והתלמידים אמורים לחזור אחריהם. בין השאר מקיים בית הספר גם שלושה מפגשים בשנה בהם התלמידים מגיעים עם משפחותיהם לאליס וביקורי מורים אצל התלמידים, לעיתים כולל לינה בלילה. מאיה התחברה מאד לעיניין מאחר וגם היא לומדת במהלך הטיול באמצעות חומר לימודי שקיים באינטרנט ומדי פעם באמצעות המורה המסור אריק אף מתחברת באמצעות המחשב לשיעורים בכיתה שנמצאת אי שם סבצד השני של הגלובוס.

בתמונה למטה אפשר לראות את שטח "בית הספר" על מפת אוסטרליה כשהנקודה באמצע היא אליס ספרינג:

מבית הספר המשודר המשכנו את סיורנו בעיר לגבעה סמוכה משם ניתן לצפות מלמעלה על העיר ועל סביבותיה, העיר עצמה כאמור אינה מרשימה במיוחד אך העובדה שהיא נמצאת באמצע שום מקום, מרוחקת כל כך מכל ישוב אחר, מעוררת בנו התפעלות כשאנו מסתכלים סביב ורואים רק מדבר סביבנו.



מגבעת התצפית ירדנו בשביל המוביל חזרה לעיר והמשכנו למרכז הזוחלים, שם ניתן לפגוש את מרבית הנחשים והלטאות שמסתובבים באזור המדברי במקום אחד, בתוספת קרוקודיל אחד שהובא לכאן במיוחד מאזור החוף. זהו כמובן יתרון גדול מאחר והאפשרות השניה לפגוש אותם זה בשוטטות של שבועות במדבר. לאחר שקיבלנו הרצאה קצרה על המקום, פגשנו את הזוחלים מקרוב, אפילו קרוב מאד כפי שאפשר לראות...

לאחר ההכרות עם זוחלי המקום, זחלנו אנחנו חזרה למלון לבריכה הקרירה ולהתארגנות לקראת הטיול שמצפה לנו מחר. למחרת מצפה לנו נסיעה קצרה יחסית במונחי מרכז אוסטרליה של כ- 700 ק"מ מאליס ספרינגס לטיול בקינגס קניון ומשם למקום הלינה שלנו באמצע הדרך בין אליס לאולורו. לצורך כך אנחנו צריכים להשכים כבר בחמש בבוקר!

איך שהוא אכן קמנו בזמן, ארזנו את חפצנו ואת הילדים ועלינו על האוטובוס לכיוון הקינגס קניון. הנסיעה בכבישי מדבריות מרכז אוסטרליה סיפקנה לנו הכרות עם נופי המקום (כזכור הגענו הנה בטיסה) ובינהם חולות המדבר האדומים שנראים כאילו אינם נגמרים, חוות בקר עצומות ופעם בכמה מאות ק"מ בית על הכביש המספק שירותים לעוברי אורח כגון: לינה, דלק, מוצרי מזון וכדומה. בנוסף, את כל האדום האדום הזה חוצים כבישים שנראים עד האופק ובהם עוברות בעיקר רכבות כבישים, שהן בעצם משאיות ענק הגוררות אחריהן שלוש מכולות ומגיעות לאורך של יותר מחמישים מטר!

לאחר כמה עצירות למתיחת איברים והתרעננות, הגענו לפיתחו של הקינגס קניון, שם תוכנן לנו טיול במסלול שעולה ומשקיף על הקניון מלמעלה, בשל תנאי חברי הקבוצה איתם טיילנו, הוחלט ברוב קולות נגדנו שנראה את הקניון מבפנים ונלך במסלול הנכנס לתחילת הקניון ונעצר במקום בו הוא קדוש לאבוריג'ינים שמקיימים שם את טקסיהם הדתיים (כגון: חתונות והלוויות) ועל כן לא מרשים לתיירים להכנס. קינגס קניון הוא קניון גבוה שהצוקים המקיפים אותו עשויים מסלעים באותו הצבע האדום האופייני כל כך למרכז אוסטרליה. במסלול הפנימי זכינו להכיר מקצת מהצמחיה האופיינית למקום שבה עשו האבוריג'ינים שימושים רבים לפני שיצאו מן המדבר לציביליזציה. את המסלול התחילה עלמה במנשא אולם לאחר שראתה כי המסלול קליל והשביל שמטפס למעלה כבר מאחורינו מבלי שנעלה אותו, החליטה שהיא צועדת אותו לבדה. יש לציין כי היא לא הייתה האחרונה בקבוצה והיו כאלה שעוד צעדו והגיעו אחריה.

כמעין סוג של פיצוי עשינו מסלול נוסף באזור (נסיעה של כמעט שעה) למעיינות בשם קטלין. לאחר סטיה קלה מהכביש צעדנו במסלול המוביל למעיין שנובע כל השנה באחד המקומות הצחיחים ביותר.

אין הרבה מקומות לינה בסביבה כך שבסוף היום חזרנו לחווה שנמצאת על צומת דרכים בכביש הראשי בה ישנם גם מקומות לינה. כשהגענו לשם התבשרנו כי במקום קיימת מכת עכברים מאחר והנחשים הרבים באזור אינם פעילים בעונה זו של השנה. בעוד אנחנו מבולבלים האם הבשורה הזו גרועה או גרועה יותר (אפשר להגיע הנה גם בשיא עונת הפעילות של הנחשים) פיתחנו כישורים מיוחדים להתחמקות מעכברים. העכברים אכן נמצאים בכל מקום מלבד חדרי הלינה שהם אטומים (שוב בגלל הנחשים ולא בגלל העכברים) ואת הדרך מהחדר שלנו לחדר האוכל ובחזרה עשינו בדילוגים גבוהים ובליווי צעקות אימה מצד בנות המשפחה (לא עלמה כמובן). כשהגענו לחדר האוכל הבנו שאין ברירה אלא להתרגל מאחר והם נמצאים בהמוניהם גם שם. גם כאן פותחו כישורי אכילה מיוחדים כשמאיה ישבה ואכלה כשרגליה משולבות על הכסא.

למחרת בבוקר נסענו לאולורו הלא הוא הסלע המפורסם ביותר באוסטרליה. נסיעה של כשלוש מאות ק"מ תוך שאנו עוברים שוב בנוף המדברי ועוצרים בדרך לתצפיות על אגם מלח יבש והר שולחני שהייחוד שלו שהוא ההר שהכי מצולם בטעות. מטיילים עצמאיים שנוסעים לאולורו לעיתים קרובות מתבלבלים וכשרואים אותו מרחוק טועים לחשוב שהגיעו לסביבה ומצלמים אותו. אנחנו שידענו שלא מדובר באולורו צילמנו אותו אחר כבוד גם כן. בדרך התוודענו למזיק נוסף שחי במדבר האוסטרלי בהמוניו, הלא הוא הזבוב. אין ספק שכולנו חיזקנו את שרירי הידיים בימים אלה תוך שאנו מנופפים בהן ללא הפסק. אם לא היינו יודעים על מכת הזבובים היינו בטוחים שכל מי שהולך מולנו שמח לראות אותנו ומנופף לנו לשלום בהתלהבות.

לקראת הצהריים הגענו לשמורת האולורו שנקרא גם איירס רוק. בתחילה נסענו לקצה המרוחק של השמורה לראות את סלעי האולגה הנקראים בפי המקומיים קאטה ג'וטה, המפורסמים פחות מהאולורו אך בטח לא פחות מרשימים ממנו. אלה הם סלעי ענק, אדומים מן הסתם, המסודרים בשורה צמודים אחד לשני וגובהם למעלה ממאה מטרים. צפינו על הסלעים מרחוק ואף פסענו לצידם ובינהם כך שהרגשנו את העוצמה של המקום כשהסלעים מתנשאים מעלינו. בדרך לשם הספקנו לפגוש עוד חיית מדבר, כזו שיובאה לכאן מאפגניסטן ונשארה לגדול באזור הזה של המדבר, גמלים.

לאחר שהשלמנו את הביקור באולגס, הגיע הזמן לשיא של הטיול הזה שלנו ובעצם למטרה המרכזית של מסענו זה, האולורו. אז ככה, באמצע המדבר שהוא באמצע של אוסטרליה פועם ליבה האדום, כך מאמינים האבוריג'ינים, בסלע האולורו. זה אחד המקומות אם לא המקום הכי קדוש והכי חשוב להם ונראה כי הם שומרים עליו עד כמה שניתן למרות שהם מבינים כי הסלע הוא מקור פרנסה מצוין בשבילהם מהתיירים הרבים שפוקדים את האזור רק בשביל החוויה של לראות וכמובן לצלם ולהצטלם איתו. כעקרון ישנו שביל שמוביל אל פסגת הסלע ולעיתים הוא אף פתוח למבקרים, אלה שאינם נאותים לבקשותיהם של המקומיים שלא לעלות עליו, אך מאיתנו נחסכה ההתלבטות מאחר והשביל היה סגור בימים בהם ביקרנו. אין ספק כי המקום מרשים ביותר וכל נסיון להבין כיצד צמח לו כאן גוש הסלע הענק הזה עולה בתוהו. היקפו של הסלע קצת פחות מעשרה ק"מ וגובהו למעלה משלוש מאות מטרים והוא נחשב אחד הגדולים בעולם, אך מיקומו מוסיף רבות להתרשמות הכללית ממנו.

את הטיול סביב האולורו התחלנו במרכז למורשת האוביריג'ינים שם ניתן ללמוד בין השאר על הסמלים השונים שלהם אשר מצויירים על הסלע במקומות שונים ועל חייהם ומורשתם בעיקר בעת בה חיו במדבר. לאחר מכן הקפנו את מחציתו הצפונית של האולורו בנסיעה ומדי פעם עצרנו לטיולים קצרים בקרבת הסלע, לראות את ציורי הקיר שעליו, בורות מים שאוגרים את מעט מי הגשמים שיורדים כאן במהלך השנה וכן תצורות שונות בסלע המספרות סיפור אגדה אבוריג'יני על קרב בין נחשי ענק.

לעת ערב, הצטרפנו אל המוני המטיילים לצפיה בשקיעה על סלע האולורו במקום שנקרא בשם החיבה "סנסט בולברד", דהיינו, שדרת השקיעה. מקום זה נחשב המקום הטוב ביותר לצפות בשקיעה וזוהי גם זווית הצפיה וכמובן גם הצילום הכי פופולרית של האולורו. כשהגענו למקום פתחו לכבודנו שולחנות, ערכת ברביקיו שכללה נקניקיות וסלטים שונים ובנוסף בקבוקי יין רגיל ומבעבע שהפכו את הצפיה בשקיעה למהנה עוד יותר.

באותו הערב חזרו חברי הקבוצה שלנו לאליס ספרינג, מרחק נסיעה של כחמש מאות ק"מ ואילו אנחנו בחרנו להישאר ביולרה הקרובה לשמורת האולורו והיא למעשה עיירה של בתי מלון בלבד ושדה תעופה. על מנת להקל את ההתניידות שלנו באזור וכדי שנוכל לחזור ולבקר בשמורה, שכרנו רכב ליום אחד עד לטיסה שלנו בחזרה למלבורן. ביולרה ישנו שני לילות בדירת שלושה חדרים גדולה בשלושה מפלסים ובשבילנו כל זה בתוספת המרחב, זו סיבה גדולה למסיבה. למחרת כאמור שכרנו רכב ויצאנו שוב לטייל בשמורה. הפעם ניצלנו את העובדה שאנו מטיילים לבד ויצאנו לצפות באולורו מצידו הדרומי הפחות מוכר. צידו זה של האולורו פחות סימטרי ויותר משונן וחד ואינו סימטרי כמו זה הצפוני אך נהננו לראותו גם מכאן. נשארנו גם היום לצפות בשקיעה ממקום קצת קרוב יותר לסלע וזכינו לראות שוב את עדר הגמלים המשוטט לו חופשי בשמורה. בערב חזרנו לדירתנו נהנים ומנצלים כל שניה בה ולמחרת לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לשדה התעופה בדרכנו חזרה למלבורן. מאחר והטיסות משדה זה מועטות יחסית, עשינו את הדרך עם עצירה קצרה בסידני כך שהגענו רק בערב למלבורן.

משדה התעופה נסענו לבית משפחת דקל ליומיים אחרונים באוסטרליה ללא תוכניות מיוחדות ובעיקר כדי להספיק ולבלות איתם עוד קצת לפני שאנו עוזבים וטסים לפיג'י. הילדים וגם אנחנו שמחנו לחזור שוב ולהיפגש עם כולם, לאווירה הביתית והמשפחתית. עלמה הופתעה לגלות שמאיה הקטנה כבר הרבה פחות בוכה (מה שלא הפריע לה להמשיך ולהכריז על כל פיפס שהקטנה הוציאה, "מאיה הקטנה בוכה") ותמיר נהנה לפגוש ולשחק שוב עם גל ובן. מאיה ואנחנו בעיקר העברנו עוד קצת חוויות ושיחות עם רונית וניר. בערב הפרידה שלנו לפני הטיסה לפיג'י אירגנה רונית ארוחת ערב שבת משפחתית אליה הצטרפו גם אורן ושחר, בני הדודים שלה וטלי, חברתו של שחר. את הארוחה פתחנו בקידוש והמשכנו בהרבה אוכל טעים ויין טוב. פתאום מבלי להרגיש עבר לו הזמן והמונית שהזמנו לשדה התעופה הגיעה, פרידה מהירה מכולם תוך כדי שאנו מעמיסים את כל מזוודותינו (ניפגש עוד כחצי שנה שוב, הפעם בישראל) ואנחנו על המונית בדרך ליעדנו הבא... איי פיג'י.

לרונית וניר וכמובן לגל ובן המקסימים ולמאיה הקטנה שממש גדלה מאז פגישתנו הראשונה איתה, המון תודה, על אירוח לבבי ונהדר, על הכיף שהיה לנו להיות איתכם ועל ההרגשה של בית, חברים ומשפחה שזכינו להרגיש בעת שהתארחנו אצלכם... להתראות בארץ!

חלפה לה גם אוסטרליה והמשפחה השמחה בדרכה לפיג'י...