החוף המערבי

לאחר התאוששות קצרה מאד מטרק הרוב רוי, עזבנו למחרת היום את וונאקה המקסימה כשפנינו שוב לכיוון הים, הפעם לחוף המערבי של האי הדרומי. יעדנו הראשון באיזור זה, היה ארץ הקרחונים, או בשמם פוקס ופרנץ ג'וזף. הדרך לשם כללה נסיעה במעבר ההרים האסט, לאורך הנהר וכדי לגוון, עצרנו בדרך לטיול קצר של כשעה לבריכות הכחולות, שמצויות במפגש של שני נהרות. מסלול קצר, שני גשרים תלויים וכמובן מים, מים ועוד מים.

נסיעה לא קצרה משם הביאה אותנו לקראת ערב לעיירה למרגלות קרחון פרנץ' ג'וזף. יום חורפי שציפה לנו ביום למחרת איפשר לנו יום של מנוחה בעיקר. בבוקר היום, זכיתי לפגישה מפתיעה עם אמנון ארגמן, שותפי לשעבר למשרד, שנמצא גם הוא באי הדרומי בטיול עם בתו והחבר שלה ואשר בצרוף מקרים נדיר שהה גם הוא בפרנץ ג'וזף באותו היום.

לאחר יום המנוחה, קמנו לבוקר שבישר על מזג אוויר וראות טובים יותר, מה שאיפשר לנו לאחר התארגנות קלה בבוקר לצאת במסע רגלי לעבר הקרחון. מסלול נוח של פחות משעה הליכה הוביל אותנו לתחתית הקרחון, ממש מספר מטרים ממנו, תוך שאנו צופים עליו מלמטה למעלה בהתפעלות. הקרחון שהתנשא מעלינו כמה מאות מטרים, אמנם היה קצת שחוק בחלק התחתון שלו, אבל למעלה הוא נראה בוהק בגוונים של לבן ותכלת. עוד כמה תמונות וחזרנו לעיירה מרוצים על כך שהצלחנו להתקרב כל כך לקרחון.

בדרכנו, בעוד אנו מתכננים את המשך דרכנו, עולה לנו רעיון נוסף. בעת ההליכה במסלול לקרחון, אי אפשר היה שלא להבחין בתנועת מסוקים מהעיירה לקרחון ובחזרה וחשבנו שאולי כדאי לבדוק במה מדובר. תוך מספר דקות נוסף, מצאנו את עצמנו עם כרטיסי טיסה למסוק שייקח אותנו לקצה הקרחון, אבל הפעם מלמעלה!

לכולנו הייתה זו הפעם הראשונה לטוס במסוק (כן, גם לעלמה), ועל כן ההתרגשות הייתה כפולה, גם מעצם הטיסה ובעיקר מעצם העפלתנו לפרנץ ג'וזף.

תדרוך קצר לפני העליה למסוק, שמה שאני זוכר ממנו זה בעיקר שאסור, אבל בשום פנים ואופן אסור, לפתוח את דלת המסוק בזמן הטיסה וכן שמאד מסוכן לגעת בלהבי המסוק, והנה אנו ישובים, מאיה, עלמה ויעל במחלקה הראשונה ליד הטייס ותמיר ואני בשורה השניה ליד זוג הודים נרגשים לא פחות מאיתנו.

אנחנו ממריאים ותוך דקות בודדות, אנו מרחפים לנו מעל הקרחון, מטפסים מעלה וצופים עליו בהתפעלות, תוך כדי שאנו מתקרבים לפסגתו ובעצם לשיא הטיסה, כשאנו נוחתים מעליו. שירתו של תמיר "אנחנו על פרנץ ג'וזף, אנחנו על פרנץ ג'וזף", בעת שירד מהמסוק למשטח השלג העצום, והצטרפותנו לשירה שלו, לא הותירה כל ספק באשר לגודל החוויה וההנאה העצומה של כולנו באותו המעמד. רצנו ושיחקנו בשלג, הילדים ואנחנו כמו ילדים ורק עלמה לא כל כך הבינה מה זה הדבר הלבן והרטוב הזה שנמצא שם במקום האדמה.

עוד מספר דקות ואנו שוב על המסוק בדרך חזרה נרגעים מעט מכל ההמולה. מה פתאום נרגעים? לטייס היו תוכניות אחרות והוא החליט שעוד לא צריך להירגע, והטיס את המסוק לכיוון אחת הפסגות הקרובות, כאילו עומד להתנגש בפיסגה. מטרים ספורים לפניה הוא כמובן עלה ודילג מעליה אך לאחר שעבר אותה צלל עם המסוק במהירות מסחררת אל עבר הקרחון, מה שמבחינתי וגם מבחינת תמיר היווה מעין רכבת הרים מהירה עם נוף משגע של הקרחון. יעל ומאיה חשבו קצת אחרת והחלו לצרוח מרוב פחד. לצערי ההודית שישבה לצידי גם היא פחדה ומהלחץ התבלבלה בין בעלה לביני וצרחה תוך שהיא תופסת את ידי בחוזקה כה רבה שלא הייתה מביישת גברים חזקים ממנה. בעלה אפילו לא אמר לי תודה על הסבל שחסכתי ממנו.

לאחר החוויה המרנינה הזו ועוד כמה דקות טיסה, נחתנו שוב הפעם חזרה בשדה שמחים ומאושרים.

משם המשכנו צפונה לאורך החוף, כשאנו עוברים בדרך עיירות נחמדות עד שהגענו לגריימאות' שם קבענו את בסיסנו ליומיים הקרובים. לאחר שיצאנו ממשרד הקבלה בחניון הקרוואנים, שמענו מאחורינו קריאות: "שלום משפחת לביא", היו אלה בני ובנות משפחת קרת שבמקרה ולשמחתנו חנו גם הם באותו החניון.

את המפגש המחודש ניצלנו ביום המחרת לטיול צפונית לגריימאות' במקום בו יש סלעי פנקייק, שהם סלעים מחורצים שכנראה הזכירו למישהו פנקייקים. המסלול עובר לאורך החוף וממנו ניתן להשקיף על צורות שונות ומשונות שיוצרים סלעים אלו וכן על נקיקים ומערות שיצרו הגלים בצוקים העולים מן הים. במקום ישנו גם צוק שאם מסתכלים בו ממש טוב, ניתן לראות צורות של חיות וסמלים אחרים.

כאן נפרדנו שוב ממשפחת קרת ולמחרת נסענו לחוות את תקופת הבהלה לזהב שהייתה באזור זה לפני כמאה וחמישים שנה, בעיירה בשם שאנטי טאון, ששומרה מאותה התקופה .

הביקור בעיירה כלל נסיעה ברכבת קיטור אמיתית, סיור ברחוב שנראה ממש כמו אז, עם מספרה, קצביה, נגר, חנות נעליים וכמובן הבאר המקומי ועוד מבנים נושנים כמו בית הכלא ולהבדיל בית הספר. חוויה נוספת שהשאירה חותם עמוק על הילדים, הייתה התנסות במציאת זהב באמצעות קערה ומים, והפרדת הזהב מהחול והאבנים. לאחר שגרף הצלחה במציאת הזהב פצח תמיר בשירה והפעם: "אני עשיר, אני עשיר!". 

לאחר שהיו בידינו שתי מבחנות עם זהב, הרגשנו שאפשר להמשיך הלאה ומשם שמנו פעמנו לעוד אזור חוף, החוף הצפוני של האי הדרומי והפארק הלאומי אבל טסמן. על כך נעדכן בקרוב...

בהכרזת "לא נפסיק לשיר", ניפרד לבינתיים,

עלמה, מאיה, יעל, רון ותמיר שלפחות מאז פרנץ ג'וזף באמת לא מפסיק לשיר.

טרק רוב רוי

החלטתי לייחד פרק נפרד לטרק רוב רוי מכמה סיבות. ראשית, ניו זילנד היא ארץ של טרקים (מסלולי טיול) אשר בכל מקום בה ניתן למצוא מגוון מסלולים בכל דרגות הקושי ובאורכים שונים החל ממסלולים קלים של פחות משעה ועד למסלולים מאתגרים של מספר ימים. הטרק הזה היה מבחינתנו יעד שתוכנן עוד מהבית והיחידי שהכנו את הילדים לקראתו, בין השאר בשל דרגת הקושי שלו ואורכו שהיו קצת מעבר לשאר הטיולים שעשינו. שנית, כפי שכבר ציינתי, את יום הטיול הזה בילינו עם משפחת קרת, גל וטל והילדים החמודים בר ועידן, שהכרנו בוואנקה, מה שגרם לטיול להיות מהנה הרבה יותר והילדים שקצת חששו ממנו נהנו מאד מהחברה ושכחו את קשיי הטיפוס הלא קל.

תחילת המסלול נמצאת כשעה נסיעה מוואנקה בדרך שתחילתה סלולה המקיפה את האגם וחלקה השני היא דרך כורכר בתוך פארק טבע לאומי שנקרא מאונט אספיירינג. כשהגענו לסוף הדרך הסכמנו כולנו כי הנסיעה עצמה מהווה טיול בפני עצמו. זה אולי המקום לציין כי במפת ניו זילנד לא מסומנים כבישים נופיים (למי שאינו מכיר מדובר בפס ירוק לאורך הכביש במפה המציין כי זהו כביש ממנו נשקפים נופים יפים). מהר מאד הבנו שאין סימונים כאלה מאחר וכנראה כל הכבישים הם כאלה, לנו לפחות לא יצא לנסוע בכביש, כולל הדרכים הראשיות, שאינו נופי.

כך ואף יותר מכרגיל הייתה הנסיעה לתחילת המסלול שכאמור בתחילה השקיפה על האגם הגדול והשליו ולאחר מכן עברה בין הרים גבוהים, כשלצד הדרך כמובן, שדות ירוקים זרועים בכבשים, פרות ואיילים, מפלים שוצפים שנופלים מגובה רב ואף מספר קטעים אתגריים לנהיגה בקרוואן הכוללים מעברים בתוך המים, תוך חציית נחלים קטנים.

הנקודות הלבנות הן כבשים

זכות קדימה לכבשים! 

אגם מראה בדרך לטרק

לאחר התארגנות קצרה, שכללה את העמסת התיקים עלינו והעמסת עלמה על המנשא, יצאנו לדרך לאורך הנהר בהליכה נינוחה. גשר קטנטן שקרס, הכריח אותנו לחצות את אחד הנחלים שנשפכים לנהר בקפיצות על האבנים והסלעים שבו וגרם לילדים הנאה קטנה כבר בתחילת הטיול.

לאחר כרבע שעה, הגענו לגשר התלוי מעל הנהר שמסמל את תחילת הטיפוס על ההר. עוד קצת התרגשות כשאנו עוברים על הגשר המתנדנד ומתחילים לטפס. מאיה ותמיר מקפידים לא להיות ביחד איתי על הגשר, הם טוענים שאני מנדנד אותו יותר מדי. למעשה הם צודקים, זאת פשוט עלמה שמכריחה אותי לנדנד אותו תוך שהיא נהנית מתחושת התזוזה בגובה (סוג של אקסטרים בשבילה) ומלווה את הנדנוד בצעקות "וווווייייי".

זהו, מתחילים את הטיפוס, תמיר ובר מובילים את ראש הטור ועידן בן הארבע וחצי מקפיד לשמור על הקצב שלהם וביחד הם צועדים בשמחה מבלי להתלונן כלל על הדרך.

מעט לאחר תחילת הטיפוס הגענו לנקודת תצפית על העמק שמתחתינו בו זורם הנהר ואשר מהווה גם את המקום בו אנו נפרדים ממנו לבינתיים ועולים במעלה אחד היובלים הנשפכים אליו. מנוחה קלה להשקיף על הנוף וממשיכים הלאה, לא לפני שעלמה מנצלת את ההזדמנות להשתולל קצת מחוץ למנשא עם כל הילדים האחרים.

מנקודה זו והלאה, המסלול כולו עולה ומטפס למעלה, בתוך צמחיה ירוקה, כשמפעם לפעם אנו פוגשים בזרם מים מרענן, לשטיפת הפנים ואף ללגימה.

כאן המקום לציין, כי המסלול הזה הוא מסלול של הלוך ושוב וכי מטיילים שפגשנו יורדים עודדו אותנו כל הזמן כי המראות מלמעלה שווים את המאמץ. כשהגענו למעלה לבסוף, הסכמנו איתם.

הגענו לרוב רוי, שהינו קרחון המתנשא מעל לנקודת הסיום של המסלול ואשר ממנו נשפכים, איך לא, מפלים גבוהים ושוצפי מים. אנחנו המבוגרים, הסתכלנו סביב, מלאי התפעלות מהנוף ואילו הילדים שמחו בעיקר שהגענו לסוף המסלול (רגע, עוד צריך לחזור אותו בחזרה!) אם כי, לשמחתנו התלהבו גם הם מהמראות מסביב. בנוסף, רדפו אחרי תוכי אלפיני חצוף מסוג קיאה, אשר ניסה להתקרב אלינו, או למעשה לאוכל שלנו.

לאחר שצברנו שוב כוחות, התחלנו בירידה חזרה למטה, שהיא יותר קלה ויותר מהירה, את רוב הדרך למטה העבירה עלמה בשינה על הפורטר (הסבל) האישי שלה והתעוררה מלאת מרץ וחיים לקראת סוף הירידה, אכן דרך טובה להעביר יום טיול מבחינתה.

בסוף הירידה שוב הגשר התלוי, שוב מאיה ותמיר בודקים שהם לא קרובים מדי אלי כדי שלא נעבור יחד על הגשר והליכה קצרה לחניון בו חיכו לנו הקרוואנים.

את הדרך חזרה לוונאקה העברנו שוב בתוך הנופים המדהימים שאנו לא מצליחים לשבוע מהם ומתפעלים ומתרגשים מהם בכל פעם מחדש.

את סיום היום, מאחר ולא ממש התחשק לנו לחזור ולהכין אוכל בעצמנו, חגגנו בפיצריה לבקשת הילדים ולשמחת המבוגרים.

היה זה יום מהנה וגדוש חוויות וארועים. בר ועידן, תמיר מאד נהנה לטייל איתכם ולבלות איתכם ועלמה לא מפסיקה לקרוא לכם שתבואו לשחק איתה וכמובן שגם מאיה מאד נהנתה, בין השאר מאחר ובזכותכם, תמיר ועלמה פחות הציקו לה.

כל הכבוד לכל הילדים, לבר ולתמיר שהובילו אותנו במסלול ולעידן החמוד שהלך את כולו כל כך יפה. תודה גם לטל ולגל, שהיו לנו לחברה מקסימה ביום הטיול הזה ולשמחתנו גם במפגשים שלנו בהמשך.

בפעם הבאה, נספר לכם על סוף טיולנו באי הדרומי ממנו אנו נפרדים בעצב בקרוב.

מתגעגעים לכולם,

המשפחה השמחה.

ארץ האגמים והפיורדים

שלום לכל קוראי הבלוג ותודה לכולם על התגובות שמעודדות אותי להמשיך ולכתוב. אני כותב הפעם לאחר כחודש בניו זילנד ולאחר שפחות או יותר סיימנו לטייל באיזור הדרום מערבי של האי הדרומי ובקיצור ארץ הפיורדים של ניו זילנד שזורת האגמים. ראשית, לכל המודאגים לעניין הנהיגה בקרוואן, אמסור כי מהר מאד מתרגלים לנהיגה בו וכרגע אם כבר יש דאגות לגבי הנהיגה, הן כיצד אתרגל לנהוג בצד ימין כשנגיע לארה"ב.

את מסענו באזור זה התחלנו בהמשך הכביש הדרומי הנופי של האי מאינברקרגיל לכוון העיירה המדהימה טה אנאו, כמובן שאנחנו מבטאים את השם שלה בצורה לא נכונה, אבל כך כמעט לגבי כל מקום בניו זילנד שמקור השם שלו הוא מאורי.

בדרך לטה אנאו עצרנו למספר טיולים קצרים שכללו מסלול למפלים בשביל בתוך יער גשם וכן טיול תצפיות על החופים המרהיבים שליוו אותנו במרבית הדרך.

מעט לפני טה אנאו עצרנו על שפת אגם מאנופורי לתפוס קצת שמש ואפילו לשכשך את הרגליים במים. יש לציין כי עלמה אינה מוותרת על שום אפשרות למגע עם המים, גם כשהם קפואים, ובדרך כלל דורשת להיכנס ולגעת בהם ובמקרה הטוב רק לזרוק אבנים למים, מה שגורם להפרעת מנוחתם של הברווזים והשחפים שבטוחים ברגע הראשון כי מדובר באוכל בשבילם.

עוד מספר דקות נסיעה והגענו לטה אנאו שם התמקמנו למספר ימים בין השאר גם לסידורים, התארגנויות ולימודים. טה אנאו היא עיירה קטנה השוכנת לחופו של אחד האגמים הגדולים בניו זילנד, למעשה השני בגודלו והגדול ביותר באי הדרומי. היא משמשת בסיס נוח מאד לטיולים קצרים וארוכים באזור וכן למגוון פעילויות על האגם וסביבותיו. אנחנו בחרנו לטייל בקטע הראשון של טרק "קפלר" שהינו אחד המסלולים המפורסמים באזור לאורכו של הנהר הנשפך מהאגם ומוביל עד לאגם מאנפורי.

בנוסף על גדות האגם, מצויה מערה גדולה, בה חיות תולעים אשר זוהרות בחושך כאשר הן רעבות, תולעים אלה מצויות במספר מקומות בניו זילנד ואנחנו בחרנו לראות אותן כאן בשילוב עם שיט על האגם. קטמרן הביא אותנו לפתח המערה שם נכנסנו בקבוצות למערה לסיור בן כחצי שעה שכלל הליכה בשביל מסודר לאורך נחל הזורם במערה ושיט תת קרקעי בסירת עץ לאזור בו מרוכזות תולעים רבות. המראה הוא כשל כוכבים רבים בלילה, אם כי בצבע ירוק. לצערנו לא ניתן לצלם במערה ועל כן פשוט חובה להגיע הנה ולראות.

טה אנאו משמשת גם כבסיס יציאה לפיורד הידוע ביותר בניו זילנד, מילפורד סאונד. מאחר ולא מיהרנו והייתה לנו את האפשרות לבחור באיזה יום לנסוע לפיורד, כיוונו ליום הכי יפה מבחינת מזג האוויר. כמובן שתוכניות לחוד ומציאות לחוד ובבוקר הנסיעה קמנו ליום גשום ועל כן זכינו, ואכן זכינו, לראות את מילפורד סאונד כשמצדדיו אלפי מפלים. יצאנו לדרך והגענו לפיורד בשעות הצהריים, הדרך לשם, היא אחת הדרכים היפות שיצא לנו לנסוע בהן. כאמור, בשל הגשמים הרבים, לאורך כל הדרך ליוו אותנו מאות מפלי ענק בגבהים של מאות מטרים שוצפים וגועשים, כל נסיון להכניס את המראה הזה לתמונה כשל כמובן ועל מנת להבין את גודל החוויה פשוט נעמדנו מחוץ לקרוואן מביטים אל על ועושים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות כדי להבין את גודל המראות שמסביבנו. בדיעבד, מסתבר כי אין יותר מדי ימים ללא גשם במילפורד וכי בשנה יורדים כאן כתשעת אלפים מילמטר גשם! מי יודע מה הממוצע בישראל?

לאחר התלבטות קצרה החלטנו לצאת לשיט בפיורד עוד באותו היום בשעות אחה"צ (כזכור מחשיך כאן בסביבות תשע בערב), החלטה שהתבררה כמוצלחת מאד, שכן, כאילו במיוחד לכבודנו פסק הגשם במהלך השיט וחזר לרדת רק לאחר שסיימנו אותו. פה ושם אפילו הציצה השמש, מה שאפשר לנו לחוות מראות של קשתות צבעוניות מתפרצות מתוך המפלים.
במהלך השיט, נכנסה הסירה בה שטנו לתוך אחד המפלים ומילאה לנו מים מהמפל בכוסות שהוצבו על הסיפון. המים הם כמובן מי שתייה ואנו נהנו ללגום מהם.

למחרת בבוקר יצאנו בנסיעה ארוכה ממילפורד עד לבירת האקסטרים, העיר קווינסטאון. גם כאן לקחנו לעצמנו סוף שבוע ארוך ובילינו בעיר כארבעה ימים. בקווינסטאון יש המון מה לעשות, במיוחד לחובבי האקסטרים. מאחר והמגוון עצום, בחרנו לנו מספר פעילויות המתאימות לנו בעיקר כמשפחה עם ילדים. כמובן שעלינו ברכבל המפורסם של העיר הנקרא "גונדולה" אשר בפסגתו קיים מסלול ירידה במעין מכוניות קטנות, המתאימות לכל גיל וכך יכלה גם עלמה להשתתף בחגיגה. הילדים כמובן התלהבו ועשינו את המסלול שלוש פעמים כל אחד. בפעם האחרונה כבר היינו מומחים ועקפנו בדרך נהגים שנראו לנו איטיים מדי.

לאחר שירדנו מהגונדולה, השתעשעו תמיר ומאיה במתקן המהווה בנג'י לילדים ולמעשה מתפקד כסוג של טרמפולינה גדולה. הילדים נקשרו לחבלי גומי גמישים, הועלו לגובה של כשבעה מטרים והחלו לקפץ ולרחף באוויר. תמיר כמובן ניצל את ההזדמנות לעשות "סלטות" באוויר.

פעילות משפחתית נוספת שיכלנו לעשות היתה שיט בג'ט בואט, סירה בעלת מנוע הדומה למנועי הפורמולה, השטה בנהר במהירות עצומה, בין הסלעים, תוך סיבובים חדים ואף סיבובים שלמים של שלוש מאות ושישים מעלות. החוויה נהדרת והילדים וכמובן גם אנחנו הגדולים יצאנו נפעמים מהשיט, נרגשים ומרוצים מאד. לצערה של עלמה הפעם היא לא יכלה להשתתף בחגיגה ורק צעקה מהחוף "סירה, סירה".

כדי לרצות את רצונה של עלמה למגע עם המים, קפצנו לעיירה קטנה בשם אירוטאון שם טיילנו לאורך הנחל וליתר דיוק שם צפינו בעלמה משכשכת רגליה במים ולא מוכנה לצאת בשום מחיר.

בין לבין, באישורה של משפחתי היקרה, יצאתי לבדי לפעילות שנקראת קניונינג. למעשה מדובר בטיול אשר במקום ללכת לאורך הנהר, פשוט הולכים בתוכו, בקטע בו הוא צר וגועש. מאחר וזה נראה לי נחמד ומעניין, הרי אני אוהב טיולים ואני אוהב מים, נענתי לאתגר. בדרך לתחילת המסלול פגשתי את שאר חברי לקבוצה שכללו עוד חמישה חבר'ה, המבוגר בינהם בן 28 ואת שלושת המדריכים שהינם צעירים אף יותר מכך. בנקודה זאת התחלתי קצת לחשוב שאולי לא ממש הבנתי מה הקטע של הקניונינג ושאולי בעצם אני קצת "זקן" לפעילות כזו. הרחקתי את כל המחשבות ממני והלחטתי שאני הולך להנות. אכן, היה לא קל ובדיעבד הסתבר לנו שהגענו ביום בו המים היו בשיא שבו ניתן להיכנס אליהם וכי האתגר היה עוד יותר גדול משחשבנו, אך זה היה שווה כל מאמץ וכל רגע. את הקניונינג התחלנו בהתארגנות, בלבישת חליפות מתאימות לפעילות במים הקרים, קסדות, רתמות שישמשו אותנו בהמשך וחגורת הצלה המשמשת גם כאמצעי ריכוך בעת הקפיצות והגלישה בין הסלעים בקניון. את המסלול התחלנו במספר גלישות אומגה ולאחר מכן נכנסו למים ו"כבשנו" את הקניון תוך כדי סנפלינג, קפיצות מאתגרות ממפלים, גלישות במים בין הסלעים ומה שנקרא "בודי רפטינג". בסיום המסלול שאלו המדריכים ממה הכי נהנו ואחד מהקבוצה ענה שהכי מהנה אותו שהוא נשאר בחיים...

המשך הטיול שלנו הוביל אותנו לוונאקה, אשר גם היא עיירה קטנה ושלווה לחופו של אגם מדהים. איך לא, גם כאן החלטנו שאנחנו משתקעים למספר ימים כשפחות או יותר, כל יום היה נגמר בפיקניק על חוף האגם. מאחר ומזג האוויר היה מדהים, אפילו שחינו תמיר ואני באגם ולמחרת, מאיה שקצת חששה מהמים הקרים, בחרה באופציה פחות רטובה, אם כי לא לגמרי ולקחנו ביחד קיאק לשיט באגם.

בוונאקה, ביקרנו במקום קטן וחביב מאד שנקרא עולם הפאזלים, המתהדר בעובדה שהוא מהווה את מרכז הפאזלים הגדול בעולם. המקום מחולק למספר אזורים כאשר בכניסה אליו, קיים אולם גדול בו פזורים מאות משחקי חשיבה ופאזלים מעץ לכל הגילאים. אזור נוסף הוא אזור האשליות הכולל תערוכת הולוגרמות תלת מימדיות, חדרי אשליות אופטיות ואולם גדול בו 168 פרצופים מפוסלים העוקבים במבטם על האורחים אם כי הם לא זזים כלל.

האזור האחרון כולל מבוך, באורך כולל של 1.5 ק"מ של מסלולים מפותלים וצריך להגיע לכל אחד מארבעת המגדלים הממוקמים בפינות שלו ולצאת בחזרה. לאורך הדרך קיימות מספר יציאות חירום אך כמובן שלא השתמשנו בהן, תמיר ומאיה לא וויתרו, מצאו את כל המגדלים וגם את נקודת הסיום, כל זאת בכארבעים דקות.

אתר נוסף בו ביקרנו בוונאקה הינו מוזיאון התחבורה והצעצועים. בתחילה לא הבנו כיצד הם קשורים זה לזה אך כשהגענו למקום הבנו שהמוזיאון הוא בעצם שלושה מחסני ענק המכילים אוספים רבים, לרוב של דברים עתיקים ורוב האוספים אכן קשורים לתחבורה ומשחקים. עם זאת, היו שם אוספים רבים אחרים פזורים ברחבי המחסנים ללא כל קשר בינהם. במקום אוסף של מאות מכוניות עתיקות שהותיקה שבינהן משנת 1914 וגם כאלה שליעל ולי נראו כחדישות בהחלט משנת 1987, אבל לילדים גם אלה נראו כמו היסטוריה רחוקה. אוסף מעניין בנושא התחבורה היה אוסף של כבאיות מכל מיני מקומות ומכל מיני תקופות. כמובן שלצד האוספים של הרכבים האמיתיים היו אוספים מרשימים לא פחות בגודלם של מיניאטורות. באגף התחבורה היה ניתן לראות בנוסף גם מטוסים, כרכרות, טרקטורים, אוטובוסים ועוד ועוד. לצידם כאמור, אוספי ענק של משחקים הכוללים אוספים קלאסיים של בתי בובות, לגו על כל גילגוליו וכדומה.

כאמור, הקפדנו לסיים את היום בוונאקה על שפת האגם. לחופו של האגם פארק ירוק ונעים, כך שהיינו פורסים סדין על הדשא ומביטים על האגם השליו כשברקע הרים מושלגים ושלווה  שעוטפת את כל הנוף הזה מסביב. הייתי יכול לשבת שעות ורק להביט בנוף הנשקף על האגם ורק מראה אחד היה יפה יותר, להביט על יעל ועל הילדים כשהם מסתכלים עליו כשהבעת אושר גדולה על פניהם.

בוונאקה פגשנו את משפחת קרת מרעננה באתר הקרוואנים בו שהינו. חיבור מהיר בין הילדים וביננו המבוגרים הוביל אותנו ליום טיול מהנה לאורך טרק הרוב רוי, שעה נסיעה מוונאקה, אבל לכך אקדיש בפעם הבאה.

אני אאמץ כינוי שהדביק לנו אחד המלצרים בתאילנד בקו צ'אנג, במסעדה שאכלנו בה באופן די קבוע,

ד"ש לכולם מהמשפחה השמחה אי שם בניו זילנד.