חלפנו על פני אגם מישיגן וכעת אנחנו בדרכנו לאחד האזורים התיירותיים ביותר בארה"ב, אם כי חלקו היפה יותר נמצא בכלל בקנדה, מפלי הניאגרה. במהלך הנסיעה למפלים שילבנו ביקור קצר בארץ האמיש שבאוהיו, שם חיה הקהילה הגדולה ביותר בארה"ב. בקצרה, בני כת האמיש, הינם קבוצה דתית, שאימצה לעצמה אורח חיים שאינו כולל שימוש באמצעים מודרנים. בין השאר, בני הכת אינם נוסעים במכוניות, אלא מתניידים באמצעות סוסים וכרכרות, אינם משתמשים בחשמל (לא רק בשבתות וחגים) וניכרים למרחוק על פי בגדיהם הפשוטים והמיושנים. הנשים לבושות שמלות ומטפחות לראשיהן ואילו הגברים חובשים כובע ומגדלים זקן מעוצב (ללא החלק של השפם). אורח חיים זה סיקרן אותנו ועל כן יצאנו לסייר באותן העיירות והמקומות בהם הם חיים. את טיולנו באזור כיוונו ליום חמישי בשבוע, בו מתקיים באחת העיירות, שוק רחוב בו נמכרים חפצים המשמשים אותם בחיי היומיום ובנוסף מכירה פומבית של בעלי חיים, בעיקר סוסים ושוורים. כבר כשנסענו באזור הוזהרנו על ידי תמרורים רבים שהכבישים משותפים לרכבים ולכרכרות האמישים ואכן לא פעם "נתקענו" אחרי כרכרה כזו בכביש צר עד שהייתה אפשרות לעקוף אותה ובמקרים שניתן הם מתורגלים בירידה לשוליים. כשהגענו לאזור השוק, אכן ראינו מחזה נדיר, חניונים שלמים המיועדים לסוסים ולכרכרות, בהם גדרות מיוחדים לקשירת הסוסים.
את הקרוואן החננו במקום פנוי בין הכרכרות ויצאנו לסייר ברחוב. דוכני הרחוב היו מעטים ועל כן נכנסו לאחת החנויות הידועות ביותר של האמישים, שם אכן מצאנו פטנטים שונים ומשונים למוצרים שלא עובדים על חשמל ומשמשים למשל לתאורה ולבישול על אש, כולל מטבחים שלמים המותאמים למגבלות החלות עליהם. בנוסף הייתה שם מחלקה שלמה הקשורה בציוד לכרכרות ורכיבה על סוסים. בין השאר בחנות, שמן הסתם מיועדת גם לתיירים הרבים הבאים לאזור, ניתן לצפות בסרט על בני הכת והשתלבותם בחברה המודרנית. מסתבר שעם השנים הלך והדרדר מצבם הכלכלי של בני האמיש, כל זאת מאחר ולא יכלו להתפרנס מבלי ל"עבור על החוקים". להפתעתנו, התברר שהאמישים קצת הגמישו את הכללים ולמשל, מותר להם לנהוג על כלים חקלאיים כבדים ולא נדיר לראות אותם על טרקטורים וכלים כבדים אחרים. בנוסף, ניתן לראות אותם עובדים במסעדות, שאינן "אמישיות" כמלצרים וכפתרון יצירתי במיוחד, הם הקימו עסקים ולקחו שותפים שאינם מבני הכת שיעשו את כל העבודה ה"מודרנית". עוד הופתענו לגלות שאין להם כל בעיה לאכול במסעדות בהם משתמשים בחשמל. לא שיש לנו בעיה עם זה, וכנראה שאין להם ברירה אחרת, אבל קצת התאכזבנו לגלות שהם קצת פחות "מיושנים" ממה שחשבנו. לאחר שהסתובבנו בדרכים הצדדיות שם ניתן לצפות קצת יותר מקרוב על הכפרים, נסענו לשוק פשפשים שם נמכרים מוצרי בני האמיש, בזה בעיקר, מוצרי אוכל, פירות וירקות, מפות ווילונות תחרה, ונרות.
לאחר שחצינו את אוהיו, חלפנו על פני קטע קצר מפנסילבניה השוכן לגדות אגם אירי והגענו למדינת ניו יורק שם בנסיעה קצרה נוספת הגענו לחניון הקרוואנים שישמש אותנו כבסיס בטיולינו באזור. לשמחתנו, גילינו שבצמוד לחניון משתרע לו פארק שעשועים נחמד והחלטנו להקצות גם לו יום "טיול". מפלי הניאגרה מפוצלים לשני מפלים גדולים, אשר בדרך קסומה משהו, יושבים האחד בארה"ב והשני, המפורסם והיפה יותר, בקנדה, מה שאומר שאנחנו חוזרים שוב לביקור אצל הקנדים.
את היום הראשון הקדשנו למפלים האמריקאים, אלה שבארה"ב. נסענו לגואט איילנד (אי העז) משם ניתן לצפות במפלים, אגב בשניהם (למרות שהתצפית על הקנדיים רחוקה ובזווית פחות מרשימה), ומה שחשוב יותר, משם ניתן לרדת לבסיס המפלים האמריקאיים וללכת לאורך גשרי עץ שמובילים מרחק נגיעה מהמים, מי שחפץ להשאר יבש שלא יירד! אנחנו שבחרנו בדרך הרטובה, קיבלנו לאחר רכישת כרטיסי הכניסה, שקיות ניילון מעוצבות כמעילי גשם וסנדלים(!) שאמורים להפחית את הסיכוי להחלקה ומונעים את הרטבת הנעליים שאיתן באנו. כך ירדנו חמישתנו במעלית המובילה לגשרים במעילים וסנדלים תואמים. כשיצאנו החוצה נגלה לעינינו מראה מרהיב. מעלינו שצפו וקצפו המפלים בכמויות מים אדירות שניתזו על הסלעים הגדולים ומהם חזרה למעלה, מה שיצר למפלים רקע מושלם, קשת בוהקת ומאחוריה קשת נוספת, חלשה מעט אך ברורה מספיק וזו הייתה לנו הפעם הראשונה בה ראינו למעשה קשת כפולה. מסלול העץ המתפתל לא השאיר אותנו יבשים כמובן, מתברר שהמעילים נועדו כדי להפחית במעט את מדד הרטיבות ולא להעלימו. בשיאו של המסלול, מרפסת רחבה הממוקמת ממש בתוך המפל, למעשה ממש בקצהו וכשעומדים בה מלבד המים הרבים שמכסים אותנו, ניתן להרגיש את עוצמתו הגדולה של המפל בסוג של תחושה עילאית. רטובים ומרוצים עלינו בחזרה לטיילת לשיטוט קצר לאורך הנהר בין שני המפלים, ומאחר והשמש אט אט נעלמה ושקעה, זכינו גם לראות את המפלים כשהם מוארים בצבעים שונים.
כשחזרנו לקרוואן הסכמנו כי לא בכדי הם נחשבים בין המפלים היפים והמרשימים בעולם כשאנו עדיין נפעמים ונרגשים מהמקום שזה עתה עזבנו. לשמחתנו נותר לנו ביקור נוסף בהם הפעם מהצד הקנדי, אותו נדחה ביום מאחר והפארק בו רצינו לבלות פתוח רק בסופי שבוע. על כן, בבוקר המחרת יצאנו להשתעשע במתקנים השונים בפארק ובהם, מגלשות גבוהות עליהן גולשים על גבי שקים, סירות הנופלות במפלים, רכבות הרים ושני מתקנים נוספים ששבו את ליבנו, האחד כסאות מסתובבים שעולים לגובה רב ומתקן שנקרא, מסובב המוחות, שהופך ומסובב את היושבים בו לכל הכיוונים כולל הפוכים בשיא הגובה. בפעם השניה בה עליתי על המתקן החל לרדת גשם וכשהייתי הפוך למעלה ראיתי שוב קשת גדולה, מן הסתם הפעם, הפוכה.
לאחר שהשתעשענו מעט, חזרנו למחרת שוב למפלים. את חציית הגבול לקנדה החלטנו לעשות מעט צפונית יותר ולבקר תחילה בעיירה ניאגרה און דה לייק שיושבת על החיבור בין הנהר לאגם אונטריו. העיירה ציורית מאד, עם חופים קסומים ורחובות עמוסי פרחים, בתים יפים וכמובן תיירים. לאחר ששוטטנו לנו בהנאה בין כל אלה המשכנו בדרנו וחזרנו אל אזור המפלים. המפל הקנדי, הוא המפל המפורסם מבין השניים והידוע בצורת חצי העיגול שלו. גם אנחנו ראינו אותו בעבר בתמונות ובסרטים אך כל זה לא הכין אותנו ממש לדבר האמיתי. החיבור הנדיר בין צורתו המיוחדת, כמות המים האדירה שזורמת בו, גובהו הרב והמים הניתזים ועולים לאוויר שאותם ניתן לראות גם מרחוק גורמים לאלפי אנשים מדי יום לצאת בקריאות נרגשות ובתיקתוקי מצלמות רבים. גם הפעם עלתה לה קשת מדהימה מן המים השוצפים (ולמעשה שוב היתה זו קשת כפולה) והתברר לנו שבשעות המוקדמות של היום עד אחה"צ הקשתות נמצאות באזור זה ולאחר מכן החל משעות אחה"צ (בזמן בו ביקרנו במפלים האמריקאים) הן עוברות דירה מעט צפונה לעבר המפל השני כך שביקורינו במפלים התאימו בדיוק לשעות הקשת. למטה בנהר יוצאות סירות עמוסות תיירים במעלה הנהר ומגיעות סמוך למפל. אנחנו שכבר הספקנו להרטב יומיים קודם לכן, החלטנו לוותר והסתובבנו בטיילת המשקיפה עליהם. במהלך הטיול, כשהרגשנו רעב קל, ניתקלנו בדוכן נקניקיות כשרות, שהיה למעשה דוכן האוכל היחיד בכל הטיילת, וכמובן שאכלנו ובו בזמן גם שוחחנו עם אייזיק (יצחק), חבר קיבוץ לשעבר ששמח לפגוש דוברי עברית וגולל בפנינו את סיפורו האישי וסיפורים נוספים מדוכן הנקניקיות שלו. לאחר ששבענו (מהנקניקיות, לא מהמפלים), הגיעה לצערנו השעה להמשיך ולאחר שחצינו חזרה את הגבול לארה"ב התמקמנו לשנת הלילה לקראת יום נסיעות ארוך.
מפלי הניאגרה סימנו מבחינתנו את הנקודה הצפון מזרחית של טיילנו ומכאן פנינו מועדות דרומה, בשלב ראשון עד לאזור וושינגטון הבירה מרחק מספר ימי נסיעה. בין לבין כעצירת ביניים עצרנו בעיר הרשי שרחובה הראשי נקרא שדרות שוקולד. העיר שנקראת על שם השוקולד המפורסם שמיוצר בה סובבת כולה סביב מפעל השוקולד ופזורים בה מספר אתרים הקשורים בו. המקום המומלץ ביותר לילדים הוא מרכז המבקרים של המפעל (שאינו נמצא בו או בסמוך אליו) בו קיימות מספר פעילויות לקטנים ולגדולים. לטעימה ראשונית מתקיים במקום סיור חינם בקרונות נעים שעוברים בחדרים שונים ובכל אחד מהם שלב אחר בסיפור ייצור השוקולד. במהלך כל הסיור מלוות את הנוסעים שלוש פרות מזמרות שהלהיבו את עלמה בכל פעם שניתקלנו בהן. לאחר הנסיעה החביבה בחרנו לנו מבין שלל האפשרויות, לייצר חטיף שוקולד אישי. לאחר שהולבשנו בסינרים וכובעים סניטריים, נכנסו לחדר הראשון וגילנו כיצד מיוצרים חטיפי השוקולד באופן אוטומטי וללא מגע יד אדם. כל אחד מאיתנו נעמד מול מסך מחשב המופעל בנגיעות ובחר את הרכב השוקולד שלו. בתחילה נדרשנו לבחור את בסיס השוקולד, חלב או לבן ולאחר מכן שלוש תוספות שונות כגון: שקדים, צימוקים, עוגיות ואפילו שברי בייגלה ולסיום נדרשנו לבחור האם ברצוננו בציפוי סוכריות "אם אן אם" (עדשים). לאחר שסיימנו את שלב התכנון נגשנו לביצוע וכל אחד בתורו סובב ידית שגרמה להתחלת ייצור השוקולד שלו. מכונות אוטומטיות הכינו בדיוק רב את השוקולד בהתאם לבחירתנו כשבכל "תחנה" הופיע שמנו על צג כשהשוקולד שלנו עבר בה. לאחר מכן, נדרשנו לעצב לעצמנו אריזה בצבעים ותמונות לבחירתנו ולאחר שהוצאנו החוצה את האמנים שבתוכנו, קיבלנו את השוקלד שלנו עטוף באריזה בדיוק לפי טעמנו. לסיום היום המתוק הזה, נכנסו לחנות הענקית המכילה כמויות שוקולד למדינה שלמה, שם ראינו את חפיסת השוקלד הגדולה בעולם וקנינו את הנשיקות המפורסמות של הרשי.
משפחה שמחה ומתוקה מתמיד יצאנו משם והמשכנו בדרכנו לוושינגטון הבירה.
