את ויסקונסין דלס עזבנו עם מפלס אנדרנלין גבוה בדרכנו לאגם מישיגן שהוא אחד ממערכת האגמים הגדולים בגבול המזרחי בין ארה"ב לקנדה. את הפגישה הראשונה שלנו איתו עשינו על כוס בירה במבשלת הבירה הגדולה "מילר" שבעיר מילווקי. העיר ששוכנת לשפת האגם מצטיירת כעיר פועלים ומפעלים רבים פועלים בתחומה. הידועים מבינהם הוא מפעל האופנועים "הארלי דווידסון" (שמייצר את מרבית החלקים של האופנוע, השאר מיוצרים במקומות אחרים) ומבשלת הבירה העתיקה "מילר" השוכנת ברחוב ארוך הקרוי על שמה. הסיור במקום אינו עולה כסף ואלו מביננו שכבר עברו את גיל עשרים ואחת זוכים בסיומו לטעימה של שלוש בירות מבין המבחר הגדול. גם הילדים לא יוצאים מקופחים ומקבלים בנוסף לשקיות הבייגלה שמגיעות לצד הבירה, גם משקאות סודה חינם. את הסיור התחלנו כנהוג בצפייה בסרט על תולדות המבשלה וראינו כיצד אדון מילר ידע להביא את המשקה הזה בדיוק בזמן לעיר הפועלים שצרכו אותו לאחר ימי העבודה הקשים. את הסיור המשכנו במפעל הייצור שם ראינו את מיכלי הענק והצינורות המובילים את הבירה משם אל האזור בו מכניסים אותה לבקבוקים ולפחיות. את המעבר מבניין לבניין עשינו ברחוב הראשי, בין השאר, מתחת לגשר המחבר בין שני בניינים מצידי הרחוב ועליו שלט: "זהירות, בירות חוצות!", מה שהיה משעשע במיוחד לאחר כל תמרורי האזהרה לגבי חיות בר שחוצות את הכביש שראינו במהלך נסיעותינו. רגע לפני סיום הסיור והטעימות, ירדנו למערה תת קרקעית ששימשה לאחסון הבירות בעבר וכיום משמשת כאולם לארועים מיוחדים ובה עדיין ניתן לחוש את האווירה שהייתה כאן פעם. סיום הסיור כאמור היה בפאב המקומי שם הוגשו לכל אחד מאיתנו המבוגרים, שלוש כוסות בירה שונות (כשליש ליטר האחת) ולזה הם קוראים טעימות! למזלי הדרך חזרה עד לקרוואן הייתה מספיק ארוכה להתפוגגות השפעת הבירה.
ענייני טיפול בקרוואן בסניף סמוך של חברת ההשכרה, הביאה אותנו לעצירה נוספת של כיף והנאה בפארק קרוואנים סמוך שם ניצלנו את הזמן להשתעשע בבריכות שהיו במקום ובהן מגלשות מים, מתקן למלחמת בלוני מים, כדורסל וכדורעף בבריכה ועוד ועוד. עלמה שמחה במיוחד לפגוש שוב את ה"איקוק איקוק" שהכירה בניו זילנד ואוסטרליה שבתרגום חופשי הכוונה לכרית קפיצה (גדולה ומנופחת אוויר) ששמה על פי עלמה הוקנה לה כשרק למדה לדבר והתכוונה ל"לקפוץ לקפוץ".
משם, פנינו לאחת הערים המעניינות בארה"ב. כשנסענו לשיקגו, לאחר שעברנו מויסקונסין לאילינוי, לא ידענו בדיוק למה לצפות. זה לא סוד שהעיר שימשה בעבר בסיס למאפיה, ארגון הפשע המאורגן, בארה"ב ובכולנו טבועה האימרה "איך הוא נוסע? מה הוא חושב שהוא בשיקגו?" אך מצד שני העיר ידועה באדריכלות הבניינים שבה, בפארקים רחבי הידיים המשתרעים לחופי האגם ובמזח הססגוני שלה שמשקיף על קו רקיע מדהים. כשהגענו גילינו עיר סימפטית ביותר, מעניינת ומרגשת מעבר לכל ציפיותינו ועל כן התנחלנו באתר הקרוואנים הסמוך, שלצערנו היה כשעה נסיעה מהעיר, למספר ימים. את הביקור הראשון בעיר כשאנו נכנסים עם הקרוואן לאזור המרכז, דבר שאינו מה בכך ולהפתעתנו מצאנו חניה חופשית ממש בסמוך לאזור המזח (נייבי פיר) שנקרא על שם הצי האמריקאי שקבע שם את בסיסו במהלך מלחמת העולם השניה ועדיין מתרגל באזור. כיום המזח הינו גן שעשועים אחד גדול ובין שלל הדוכנים והמסעדות מתנוסס לו, מעל מספר מתקני שעשושים לילדים, גלגל ענק במיוחד. סיבה חשובה נוספת להגיע לכאן, היא שמהמזח יוצא השיט לאורך חוף האגם ממנו ניתן להשקיף וללמוד על קו הרקיע המתוכנן והמיוחד של העיר שיקגו. בין שלל הבניינים שמעטרים את קו הרקיע נמצא גם הבניין שנשא לאורך שנים רבות בתואר הבניין הגבוה בעולם ולמעשה עד היום הוא הבניין הגבוה ביותר בארה"ב. לאחר השיט הקצר בו גם למדנו כיצד נבנתה העיר מבחינה הנדסית וארכיטקטונית יצאנו להשתעשע במתקנים השונים ולאכול את המאכל שמאפיין יותר מכל את שיקגו, הפיצה פאי.
בדרך לחניון הקרוואנים עברנו במזרקה המצולמת לעיל והמוכרת לכל צופיה הנלהבים של הסדרה נשואים פלוס (עם אל בנדי) המתרחשת בשיקגו. אל המזרקה נשוב ביום הטיול הבא שלנו בעיר הפעם בשעות הערב. כשהגענו לחניון חשקה נפשנו במרשמלו צלוי ומאחר והיה ברשותנו רק גזע עץ עבה יצא תמיר למשימה ובגרזן שקנינו לא מכבר, קיצץ אותו לעצים דקים המתאימים למדורה.
ביום הטיול השני שלנו בשיקגו החלטנו לתת חופש לקרוואן ולנהג ועל כן עלינו על רכבת בתחנה קרובה שהביאה אותנו עד למרכז העיר. משם, אוטובוס ציבורי הביא אותנו לגן החיות העירוני, שאגב אינו גובה דמי כניסה, שם בילינו את חלקו הראשון של היום, בין החיות השונות כשאנו לא פעם בורחים למבנה סמוך להסתתר מהגשם שהחל לרדת. שם למדנו שלפעמים גם דברים שנותנים לך בחינם שווים הרבה וגן החיות היה מהנה מאד לכולנו וכלל מגוון גדול של בעלי חיים, כל זה בפארק ירוק ומטופח. בונוס נוסף היה מראה העיר שהשתקף מעל אחד הגשרים ביציאה מהפארק.
מגן החיות חזרנו שוב למרכז העיר שם שוטטנו תחילה ברחובות מוקפים בבניינים הגבוהים ולאחר הפסקת קפה, יצאנו לשוטט בפארק גריפית' רחב הידיים בו אמנים שונים הציבו את מיטב יצירותיהם האורבניות שאולי כל אחת מיוחדת בפני עצמה, אך הריכוז של כולן ביחד כאן בפארק על רקע העיר המתנשאת מעל, עוד מעצים את החוויה. בין שלל היצירות ניתן למצוא שתי מזרקות ענק שמימיהן גולשים על מסכי ענק בהם פרצופים ותמונות מתחלפות ועל קירות שמשנים את צבעם מדי מספר דקות. אטרקציה נוספת נקראת בפי המקומיים "שעועית הכסף" (לא, אין קשר למונית הכסף) שהיא למעשה גוף ענק עשוי מתכת חלקה בצורה של שעועית ועליה משתקף בצורה מעוותת קו הרקיע של העיר. המשכנו לטייל בפארק בו נערך באותה השעה פסטיבל ג'ז ענק כשמרבית ההופעות מתקיימות באוויר הפתוח ופתוחות לקהל הרחב, כשבסוף השיטוט הגענו שוב אל מזרקת אל בנדי, הפעם כאמור בחושך, כשהיא מוארת בשלל צבעים. השעה המאוחרת והרכבת שעוד יש לנו לתפוס הניעו אותנו קדימה ובאותה העת נפרדנו משיקגו עם טעם של עוד.
תחנתנו האחרונה בסובב אגם מישיגן, שלא באמת סובבנו את כולו, כבר הייתה לאחר שחצינו את הגבול לאינדיאנה. היה זה יום חג בארה"ב, הלייבור דיי, וכל נסיונותינו לחפש חניון קרוואנים פנוי באזור לא צלחו עד אשר סיפרו לנו על חניון שיתכן ועוד נותר בו מקום אחד פנוי, השוכן בפארק המדינה אינדיאנה דיונס, לשם בדיוק היו מועדות פנינו. לשפת האגם, עומדות להן על רצועת חוף בת עשרות ק"מ, דיונות חול גבוהות שהוכרזו כפארק מדינה ואכן בסמוך אליהן, התמקמנו בחניה האחרונה שעוד נותרה פנויה כשקרוואן שהגיע פחות מדקה אחרינו נאלץ להמשיך ולחפש מקום. למחרת בבוקר יצאנו מרחק נסיעה קצר אל הכניסה לאזור הדיונות שם לצערנו חיכתה לנו סופת חול כבדה. כבר בהליכה לכיוון החוף הבנו כי הרוח העזה תקשה על ההנאה שבטיפוס על הדיונות אבל לא ויתרנו ולאחר שצפינו על האגם מן החוף תמיר העמיס על עצמו את הבוגי וטיפסנו לאחת הדיונות הגבוהות שסיפקה לנו מראה מדהים נוסף מרחוק על קו הרקיע של שיקגו. מנגד, נסיונות הגלישה על החול לא ממש הצליחו.
גם סופת החול הזו לא הורידה את החיוך מפניה של המשפחה השמחה שנפרדה מן האגם הגדול בדרכה למפל הגדול, מפל הניאגרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה