לאחר שחצינו את הגבול בחזרה לארה"ב התמקמנו בעיירה קטנה ששוכנת לפתחו של הפארק הלאומי גלשייר, שנקרא כך על שם הקרחונים הרבים המעטרים אותו. במרוצת הזמן וההתחממות הגלובלית הושפע המקום וכיום הולכים ומתמעטים בו מספר הקרחונים וגם אלה שבנמצא קטנים משנה לשנה. לפארק כביש ראשי אחד שנקרא הדרך אל השמש וכשנכנסנו אליו התברר לנו שהדרך אל השמש צרה מדי בשביל קרוואנים גדולים כמו שלנו והאפשרות העומדת בפנינו לטיול בפארק היא בעזרת אוטובוסי השאטלים החינמיים שמסתובבים בו. עובדה זו שינתה מעט את תוכניותינו לחצות את הפארק מצד לצד ועל כן הסתפקנו בנסיעה אל מעבר ההרים שמברכזו ומשם יצאנו ליום טיול. עוד לפני שהחלנו בנסיעתנו בפארק פגשנו פקח אשר בהתלהבות גדולה סיפר לנו כי אתמול וגם היום צפוי השדה המגנטי באזור להיות ברמות גבוהות מאד. אכן שמחנו בשמחתו אבל ניסינו להבין מה הדבר מלמד. הפקח שהמשיך ברצון עז להדביק אותנו בהתלהבות שלו הסביר כי ברמה כזו של מגנטיות מתרחשת אחת מתופעות הטבע המופלאות ביותר, האורורה, הלא היא הזוהר הצפוני. לאחר שגם ראינו תמונות שהוא צילם מליל אמש, החלטנו להישאר גם באותו הלילה במקום על מנת לחזות בתופעה, שלישראלים כמונו, אין הזדמנויות כמעט, אם בכלל, להיות עדים לה. על הלילה הקסום אספר בהמשך. אם כן, עלינו על האוטובוס ודילגנו על מספר תחנות המשמשות בעיקר לכאלה הישנים בשטח ואשר יוצאים לטרקים בני מספר ימים וירדנו בתחנה הממוקמת במעבר ההרים בין שני חלקי הפארק. בטיולנו בחודש האחרון הבנו כי הגענו לאזור לאחר חורף קשה במיוחד והסתבר לנו שהוא לא פסח גם על פארק זה ובשל גובהו הרב, גם באמצע אוגוסט, הוא היה מכוסה בשלג בפסגות ההרים ולמעשה השלג החל בערך בגובה בו ממוקם מרכז המבקרים אליו הגענו. לאחר בירור קצר התברר כי מסלול הטיול אותו תכננו המוביל לאגם הנסתר, קבור רובו ככולו תחת השלג, אך עם זאת, הוא מסומן וגם די עמוס במטיילים בעונה זו של השנה (לפחות בחלקו התחתון) וניתן, אם הולכים בזהירות, להגיע עד לנקודת התצפית על האגם ועל הקרחון שמעליו ואפילו עם מאמץ ניתן גם לרדת עד לאגם עצמו. כפי שהובטח לנו, החליף השלג מהר מאד את השביל המסודר, מה שהקשה על הטיפוס והאט את צעדינו. קצת לפני שהגענו לתצפית, פגשנו מספר עזי הרים לבנות שהיסוו את עצמן בצורה כמעט מושלמת בשלג.
לאחר כשעתיים של טיפוס במעלה ההר המושלג הגענו אל נקודת התצפית שם גם קבענו את סוף מסלולנו. עלמה שנרדמה כמה דקות קודם לכן במנשא, לא התעוררה גם כשהנחנו אותה על הקרקע בזמן שאנו צופים על האגם שנפרש מתחתינו וההרים והקרחונים המקיפים אותו. כולנו הסכמנו פה אחד שחווית הטיול בשלג והנוף שנגלה לנו כאן שווים את המאמץ ואולי אף את הסיכון הקל שבטיפוס והליכה על השלג. לאחר מנוחה קלה ואגירת כוחות לירידה העמסתי את עלמה, שהספיקה להתעורר, נפרדנו לשלום מעזי ההרים והתחלנו במסע חזרה. הירידה מסתבר אמנם מהירה יותר אך בטח לא קלה. נעלי ההליכה שלנו לא תמיד עמדו במטרתן לשמור אותנו יציבים וכולנו החלקנו על השלג בשלב כזה או אחר של הירידה. תמיר שבשלב מסוים התייאש, או שפשוט הבין שזו הדרך המהירה ביותר, עשה חלק נכבד מן הדרך כשהוא מחליק על השלג הקר.
לאחר שירדנו בחזרה למרכז המבקרים, עלינו על האוטובוס שהחזיר אותנו לקרוואן בכניסה לפארק ומשם כאמור, לאחר שלמדנו על רמת המגנטיות באזור, חזרנו לחניון הקרוואנים הסמוך כשאנו מתכוננים לצפות בזוהר הצפוני, ששיאו, כך נאמר לנו עומד להיות בין חצות לשתיים בלילה. קצת לפני חצות יצאתי מן הקרוואן, חמוש במצלמות, לכביש הסמוך שהוא גם חשוך יותר וגם ממוקם מעט גבוה מהנקודה בה נמצא הקרוואן. אקדים ואומר שתמונות מוצלחות לא הצלחתי לצלם ועל כן את הזכרון המופלא הזה ששמור אצלי אנסה לתאר במילים (אם כי אני בטוח שניתן למצוא תמונות שצולמו על ידי אחרים בעלי מצלמות משוכללות משלי). הוראותיו של הפקח בפארק היו ברורות מאד, מצא נקודה חשוכה ככל הניתן והבט לכיוון הצפון, אתה כבר לא תפספס את זה, מה גם שבאותו הלילה הזוהר הצפוני אמור היה להיות אף חזק יותר מאמש. כשהתיישבתי לצד הכביש ומבטי מופנה צפונה, האמת, לא ידעתי למה לצפות או בכלל מה אני צריך לחפש. כן, שמעתי על הזוהר הצפוני ואף ראיתי צילומים של התופעה אבל הנה אני כאן מולו ולא מול מסך כזה או אחר. לאחר מספר שניות, לא היה לי כל ספק, אני חוזה באחד מהמראות היפים, והמשונים יש לאמר, שראיתי בחיי. זה התחיל כהבזקי אור עמומים שהתחזקו מדי פעם ונמשכו כחצי דקה ברציפות כשהאור הצהוב ירוק, נראה כמו סופת חול רחוקה שעולה מעלה, מסתחררת ונעלמת כמו שבאה. לאחר שישבתי כך כשעה חזרתי לקרוואן ובעודי נפעם שכבתי במיטה, עצמתי עיניים והמשכתי לראות אותו, את הזוהר הצפוני.
בבוקר שלמחרת, יצאנו בדרכנו דרומה לכיוון פארק לאומי נוסף, פארק ילוסטון. מאחר ותיכננו לשהות בפארק, הרחב בגודלו, מספר ימים, הזמנו מראש מספר לילות באתרי הקמפינג שבפארק. את הימים שקדמו למועד בו היו מקומות פנויים בפארק העברנו בדרכנו לשם ובעיירה ווסט ילוסטון, היושבת ממש בפתחו המערבי. בדרכנו ביקרנו באתר בו נמצאו שרידי דינוזאורים, אשר מתפאר בשלד הדינוזאור השלם הגדול ביותר. את הימים בווסט ילוסטון העברנו בין השאר בניקוי הקרוואן ובאכילת מרשמלו סביב המדורה.
חלק מהזמן ניצלנו לטיולים באזור הפארק, שם זכינו להצצה ראשונית לחיי הטבע הענפים שבו, כשראינו זוג של נשרים קרחים חגים מעלינו ונוחתים על עצים סמוכים, צפינו בדייגים כשהם נכנסים לנהרות מצוידים בחליפות מתאימות וחכות לדיג מן הסוג הפופולרי באזור והסתובבנו בשוק "אנשי ההרים" שם ניתן לקנות בזול יחסית, פרוות ועצמות בעלי חיים, גרזנים וכלי ציד שונים, כלי נגינה עשויים עבודת יד ועוד מוצרים נוספים המשמשים בחייהם של אותם אנשי הרים.
את שלושת הימים הבאים העברנו בילוסטון, בו מספר מוקדי עניין. אחד מהם, לו הקדשנו את היום הראשון בפארק, הוא הפעילות הגאוטרמית הרבה בשטחו, מה שאומר, גייזרים, מעיינות מבעבעים בטמפרטורת רתיחה, אדי מים נישאים בחורים באדמה, נהרות בהם זורמים מים חמים ובוץ מבעבע. האזור הזה בפארק החזיר אותנו במראותיו מספר חודשים אחורה לאזור רוטורואה שבניו זילנד. האמריקאים שידועים ביכולת השיווק שלהם, יודעים לספר שאכן ניו זילנד ואף איסלנד ידועות יותר בפעילות מעין זו אך בשתיהן לא ניתן למצוא מקבץ מרשים כמו שיש לאמריקאים בשטח קטן יחסית. ואכן בילוסטון ניתן לראות הכל במרחקים לא גדולים האחד מהשני. האזור הזה מחולק לשלושה תתי אזורים, תחתי, אמצעי ועילי וכולל מספר מסלולי הליכה לצפיה בכל התופעות שפורטו קודם לכן כשהשיא, שוב מזווית ראיית המשווקים האמריקאים, הוא גייזר גדול יחסית בשם אולד פייטפול (הזקן הנאמן) שנאמנותו מתבטאת בעיקר בהתפרצויות במרווחי זמן קצרים יחסית הניתנים לחיזוי מדויק בסטייה של כעשרים דקות. את שעות הבוקר והצהריים הקדשנו למספר טיולים ומסלולים קצרים בין בריכות מים רותחים בצבעים שונים ומשונים ובצורות מגוונות שנוצרו על ידי המינרלים השונים ותוואי השטח. בנוסף, ראינו מספר גייזרים קטנים, בריכות בוץ והרבה "עשן" בוקע מהאדמה בריח גופרית חזק. כעשרים דקות לפני ההתפרצות הצפויה של הזקן הנאמן, התמקמנו לנו, יחד עם עוד מאות צופים אחרים, על רחבת הספסלים שמוקמה מול פתחו של הגייזר לצפות בהופעה הטובה בעיר (אם כי לדעתנו מעניין הרבה יותר לצפות בתופעות האלה במהלך טיול ולא כהופעה מכורה מראש). באיחור אופנתי של מספר דקות, התפרץ ה"זקן" לגובה מרשים תוך שהוא מתיז מים לכל עבר בהופעה שנמשכה כחמש דקות.
לאחר טיול נוסף בין עשרות גייזרים קטנים מסביב ל"זקן" המשכנו בדרכנו לאגם ילוסטון, שם העברנו את הלילה הראשון שלנו ממש על קצה ה"אגודל" של האגם (בכדי להבין יש להסתכל במפה של האגם) שם כפי שסופר לנו עוברים עדרי האיילים בעונה זו ועל כן התבקשנו שלא לתלות חבלי כביסה בסמוך לקרוואן. ואכן בסמוך לחניון הקרוואנים פגשנו מספר איילים שלא ממש התרגשו מקרבתנו.
היום השני הוקדש לצפיה בחיי הבר שבפארק. אקדים ואומר שלמרות שילוסטון ידוע בכמות הדובים שבו, אנחנו לא ניתקלנו בהם. לעומת זאת נסיעה קצרה לאורך חופי האגם והנהר הנשפך אליו הביאה אותנו אל עדר ביזונים ענק שהחליט להתמקם ממש בסמוך לכביש. הביזון הוא חיה בלתי צפויה וכל אחד בפארק יידע להזהיר אותך מחבטה שלהם בישבנך ועל כן שמרנו בתחילה על מרחק סביר מהם ובעיקר נצמדנו לקרוואן שישמש לנו כמפלט בעת צרה. עם הזמן, כשהבטחון הולך וגובר אף התקרבנו אליהם, מעודדים מעוד מספר אנשים שנהגו כמונו, כשמדי פעם נרשמת בהלה קטנה וריצה למכוניות כשאחד הביזונים מחליט להתקדם לכיווננו תוך השמעת קולות אזהרה.לאחר שצפינו בהם והחלטנו להמשיך הלאה בדרכנו, הבנו כי המשימה אינה קלה, מאחר וחלקם החליט לעבור לשדה בצידו השני של הכביש וכך נחסמה התנועה. אנחנו שמחנו על העיכוב ועל האפשרות לצפות בהם ממרחק נגיעה ישובים בתוך הקרוואן.
את היום השלישי אותו תכננו להעביר באזור האגם, התחלנו לבסוף, לבקשת הילדים, לביקור נוסף באזור הביזונים וכשהגענו לשם הבנו עד כמה ברי מזל היינו אתמול כשראינו אותם ממרחק קרוב כל כך, כשהפעם הצלחנו לצפות בהם רק מרחוק בעמק ובכמות קטנה יותר. מאוכזבים מחד (על כך שאינם קרובים אלינו) ומאושרים מאידך (על שנפל בחלקנו לראות אותם בצמוד אלינו אתמול) נסענו לאגם הגדול שבמרכז הפארק והעברנו בו את זמננו בטיול קצר לאורך אחד מחופיו ובמנוחה של יעל ושלי כשאנו צופים בילדים משפרים את יכולות הקפצת האבנים שלהם למים. משם המשכנו לאורכו של הכביש המוביל מזרחה מן הפארק החוצה אל העיר קודי שם נבלה את הימים הקרובים.
לאחר עוד שני פארקים לאומיים ואינספור חוויות חדשות, מתכוננת המשפחה השמחה לקראת החצייה מן המערב בדרכה למזרח...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה