ארץ האגמים והפיורדים

שלום לכל קוראי הבלוג ותודה לכולם על התגובות שמעודדות אותי להמשיך ולכתוב. אני כותב הפעם לאחר כחודש בניו זילנד ולאחר שפחות או יותר סיימנו לטייל באיזור הדרום מערבי של האי הדרומי ובקיצור ארץ הפיורדים של ניו זילנד שזורת האגמים. ראשית, לכל המודאגים לעניין הנהיגה בקרוואן, אמסור כי מהר מאד מתרגלים לנהיגה בו וכרגע אם כבר יש דאגות לגבי הנהיגה, הן כיצד אתרגל לנהוג בצד ימין כשנגיע לארה"ב.

את מסענו באזור זה התחלנו בהמשך הכביש הדרומי הנופי של האי מאינברקרגיל לכוון העיירה המדהימה טה אנאו, כמובן שאנחנו מבטאים את השם שלה בצורה לא נכונה, אבל כך כמעט לגבי כל מקום בניו זילנד שמקור השם שלו הוא מאורי.

בדרך לטה אנאו עצרנו למספר טיולים קצרים שכללו מסלול למפלים בשביל בתוך יער גשם וכן טיול תצפיות על החופים המרהיבים שליוו אותנו במרבית הדרך.

מעט לפני טה אנאו עצרנו על שפת אגם מאנופורי לתפוס קצת שמש ואפילו לשכשך את הרגליים במים. יש לציין כי עלמה אינה מוותרת על שום אפשרות למגע עם המים, גם כשהם קפואים, ובדרך כלל דורשת להיכנס ולגעת בהם ובמקרה הטוב רק לזרוק אבנים למים, מה שגורם להפרעת מנוחתם של הברווזים והשחפים שבטוחים ברגע הראשון כי מדובר באוכל בשבילם.

עוד מספר דקות נסיעה והגענו לטה אנאו שם התמקמנו למספר ימים בין השאר גם לסידורים, התארגנויות ולימודים. טה אנאו היא עיירה קטנה השוכנת לחופו של אחד האגמים הגדולים בניו זילנד, למעשה השני בגודלו והגדול ביותר באי הדרומי. היא משמשת בסיס נוח מאד לטיולים קצרים וארוכים באזור וכן למגוון פעילויות על האגם וסביבותיו. אנחנו בחרנו לטייל בקטע הראשון של טרק "קפלר" שהינו אחד המסלולים המפורסמים באזור לאורכו של הנהר הנשפך מהאגם ומוביל עד לאגם מאנפורי.

בנוסף על גדות האגם, מצויה מערה גדולה, בה חיות תולעים אשר זוהרות בחושך כאשר הן רעבות, תולעים אלה מצויות במספר מקומות בניו זילנד ואנחנו בחרנו לראות אותן כאן בשילוב עם שיט על האגם. קטמרן הביא אותנו לפתח המערה שם נכנסנו בקבוצות למערה לסיור בן כחצי שעה שכלל הליכה בשביל מסודר לאורך נחל הזורם במערה ושיט תת קרקעי בסירת עץ לאזור בו מרוכזות תולעים רבות. המראה הוא כשל כוכבים רבים בלילה, אם כי בצבע ירוק. לצערנו לא ניתן לצלם במערה ועל כן פשוט חובה להגיע הנה ולראות.

טה אנאו משמשת גם כבסיס יציאה לפיורד הידוע ביותר בניו זילנד, מילפורד סאונד. מאחר ולא מיהרנו והייתה לנו את האפשרות לבחור באיזה יום לנסוע לפיורד, כיוונו ליום הכי יפה מבחינת מזג האוויר. כמובן שתוכניות לחוד ומציאות לחוד ובבוקר הנסיעה קמנו ליום גשום ועל כן זכינו, ואכן זכינו, לראות את מילפורד סאונד כשמצדדיו אלפי מפלים. יצאנו לדרך והגענו לפיורד בשעות הצהריים, הדרך לשם, היא אחת הדרכים היפות שיצא לנו לנסוע בהן. כאמור, בשל הגשמים הרבים, לאורך כל הדרך ליוו אותנו מאות מפלי ענק בגבהים של מאות מטרים שוצפים וגועשים, כל נסיון להכניס את המראה הזה לתמונה כשל כמובן ועל מנת להבין את גודל החוויה פשוט נעמדנו מחוץ לקרוואן מביטים אל על ועושים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות כדי להבין את גודל המראות שמסביבנו. בדיעבד, מסתבר כי אין יותר מדי ימים ללא גשם במילפורד וכי בשנה יורדים כאן כתשעת אלפים מילמטר גשם! מי יודע מה הממוצע בישראל?

לאחר התלבטות קצרה החלטנו לצאת לשיט בפיורד עוד באותו היום בשעות אחה"צ (כזכור מחשיך כאן בסביבות תשע בערב), החלטה שהתבררה כמוצלחת מאד, שכן, כאילו במיוחד לכבודנו פסק הגשם במהלך השיט וחזר לרדת רק לאחר שסיימנו אותו. פה ושם אפילו הציצה השמש, מה שאפשר לנו לחוות מראות של קשתות צבעוניות מתפרצות מתוך המפלים.
במהלך השיט, נכנסה הסירה בה שטנו לתוך אחד המפלים ומילאה לנו מים מהמפל בכוסות שהוצבו על הסיפון. המים הם כמובן מי שתייה ואנו נהנו ללגום מהם.

למחרת בבוקר יצאנו בנסיעה ארוכה ממילפורד עד לבירת האקסטרים, העיר קווינסטאון. גם כאן לקחנו לעצמנו סוף שבוע ארוך ובילינו בעיר כארבעה ימים. בקווינסטאון יש המון מה לעשות, במיוחד לחובבי האקסטרים. מאחר והמגוון עצום, בחרנו לנו מספר פעילויות המתאימות לנו בעיקר כמשפחה עם ילדים. כמובן שעלינו ברכבל המפורסם של העיר הנקרא "גונדולה" אשר בפסגתו קיים מסלול ירידה במעין מכוניות קטנות, המתאימות לכל גיל וכך יכלה גם עלמה להשתתף בחגיגה. הילדים כמובן התלהבו ועשינו את המסלול שלוש פעמים כל אחד. בפעם האחרונה כבר היינו מומחים ועקפנו בדרך נהגים שנראו לנו איטיים מדי.

לאחר שירדנו מהגונדולה, השתעשעו תמיר ומאיה במתקן המהווה בנג'י לילדים ולמעשה מתפקד כסוג של טרמפולינה גדולה. הילדים נקשרו לחבלי גומי גמישים, הועלו לגובה של כשבעה מטרים והחלו לקפץ ולרחף באוויר. תמיר כמובן ניצל את ההזדמנות לעשות "סלטות" באוויר.

פעילות משפחתית נוספת שיכלנו לעשות היתה שיט בג'ט בואט, סירה בעלת מנוע הדומה למנועי הפורמולה, השטה בנהר במהירות עצומה, בין הסלעים, תוך סיבובים חדים ואף סיבובים שלמים של שלוש מאות ושישים מעלות. החוויה נהדרת והילדים וכמובן גם אנחנו הגדולים יצאנו נפעמים מהשיט, נרגשים ומרוצים מאד. לצערה של עלמה הפעם היא לא יכלה להשתתף בחגיגה ורק צעקה מהחוף "סירה, סירה".

כדי לרצות את רצונה של עלמה למגע עם המים, קפצנו לעיירה קטנה בשם אירוטאון שם טיילנו לאורך הנחל וליתר דיוק שם צפינו בעלמה משכשכת רגליה במים ולא מוכנה לצאת בשום מחיר.

בין לבין, באישורה של משפחתי היקרה, יצאתי לבדי לפעילות שנקראת קניונינג. למעשה מדובר בטיול אשר במקום ללכת לאורך הנהר, פשוט הולכים בתוכו, בקטע בו הוא צר וגועש. מאחר וזה נראה לי נחמד ומעניין, הרי אני אוהב טיולים ואני אוהב מים, נענתי לאתגר. בדרך לתחילת המסלול פגשתי את שאר חברי לקבוצה שכללו עוד חמישה חבר'ה, המבוגר בינהם בן 28 ואת שלושת המדריכים שהינם צעירים אף יותר מכך. בנקודה זאת התחלתי קצת לחשוב שאולי לא ממש הבנתי מה הקטע של הקניונינג ושאולי בעצם אני קצת "זקן" לפעילות כזו. הרחקתי את כל המחשבות ממני והלחטתי שאני הולך להנות. אכן, היה לא קל ובדיעבד הסתבר לנו שהגענו ביום בו המים היו בשיא שבו ניתן להיכנס אליהם וכי האתגר היה עוד יותר גדול משחשבנו, אך זה היה שווה כל מאמץ וכל רגע. את הקניונינג התחלנו בהתארגנות, בלבישת חליפות מתאימות לפעילות במים הקרים, קסדות, רתמות שישמשו אותנו בהמשך וחגורת הצלה המשמשת גם כאמצעי ריכוך בעת הקפיצות והגלישה בין הסלעים בקניון. את המסלול התחלנו במספר גלישות אומגה ולאחר מכן נכנסו למים ו"כבשנו" את הקניון תוך כדי סנפלינג, קפיצות מאתגרות ממפלים, גלישות במים בין הסלעים ומה שנקרא "בודי רפטינג". בסיום המסלול שאלו המדריכים ממה הכי נהנו ואחד מהקבוצה ענה שהכי מהנה אותו שהוא נשאר בחיים...

המשך הטיול שלנו הוביל אותנו לוונאקה, אשר גם היא עיירה קטנה ושלווה לחופו של אגם מדהים. איך לא, גם כאן החלטנו שאנחנו משתקעים למספר ימים כשפחות או יותר, כל יום היה נגמר בפיקניק על חוף האגם. מאחר ומזג האוויר היה מדהים, אפילו שחינו תמיר ואני באגם ולמחרת, מאיה שקצת חששה מהמים הקרים, בחרה באופציה פחות רטובה, אם כי לא לגמרי ולקחנו ביחד קיאק לשיט באגם.

בוונאקה, ביקרנו במקום קטן וחביב מאד שנקרא עולם הפאזלים, המתהדר בעובדה שהוא מהווה את מרכז הפאזלים הגדול בעולם. המקום מחולק למספר אזורים כאשר בכניסה אליו, קיים אולם גדול בו פזורים מאות משחקי חשיבה ופאזלים מעץ לכל הגילאים. אזור נוסף הוא אזור האשליות הכולל תערוכת הולוגרמות תלת מימדיות, חדרי אשליות אופטיות ואולם גדול בו 168 פרצופים מפוסלים העוקבים במבטם על האורחים אם כי הם לא זזים כלל.

האזור האחרון כולל מבוך, באורך כולל של 1.5 ק"מ של מסלולים מפותלים וצריך להגיע לכל אחד מארבעת המגדלים הממוקמים בפינות שלו ולצאת בחזרה. לאורך הדרך קיימות מספר יציאות חירום אך כמובן שלא השתמשנו בהן, תמיר ומאיה לא וויתרו, מצאו את כל המגדלים וגם את נקודת הסיום, כל זאת בכארבעים דקות.

אתר נוסף בו ביקרנו בוונאקה הינו מוזיאון התחבורה והצעצועים. בתחילה לא הבנו כיצד הם קשורים זה לזה אך כשהגענו למקום הבנו שהמוזיאון הוא בעצם שלושה מחסני ענק המכילים אוספים רבים, לרוב של דברים עתיקים ורוב האוספים אכן קשורים לתחבורה ומשחקים. עם זאת, היו שם אוספים רבים אחרים פזורים ברחבי המחסנים ללא כל קשר בינהם. במקום אוסף של מאות מכוניות עתיקות שהותיקה שבינהן משנת 1914 וגם כאלה שליעל ולי נראו כחדישות בהחלט משנת 1987, אבל לילדים גם אלה נראו כמו היסטוריה רחוקה. אוסף מעניין בנושא התחבורה היה אוסף של כבאיות מכל מיני מקומות ומכל מיני תקופות. כמובן שלצד האוספים של הרכבים האמיתיים היו אוספים מרשימים לא פחות בגודלם של מיניאטורות. באגף התחבורה היה ניתן לראות בנוסף גם מטוסים, כרכרות, טרקטורים, אוטובוסים ועוד ועוד. לצידם כאמור, אוספי ענק של משחקים הכוללים אוספים קלאסיים של בתי בובות, לגו על כל גילגוליו וכדומה.

כאמור, הקפדנו לסיים את היום בוונאקה על שפת האגם. לחופו של האגם פארק ירוק ונעים, כך שהיינו פורסים סדין על הדשא ומביטים על האגם השליו כשברקע הרים מושלגים ושלווה  שעוטפת את כל הנוף הזה מסביב. הייתי יכול לשבת שעות ורק להביט בנוף הנשקף על האגם ורק מראה אחד היה יפה יותר, להביט על יעל ועל הילדים כשהם מסתכלים עליו כשהבעת אושר גדולה על פניהם.

בוונאקה פגשנו את משפחת קרת מרעננה באתר הקרוואנים בו שהינו. חיבור מהיר בין הילדים וביננו המבוגרים הוביל אותנו ליום טיול מהנה לאורך טרק הרוב רוי, שעה נסיעה מוונאקה, אבל לכך אקדיש בפעם הבאה.

אני אאמץ כינוי שהדביק לנו אחד המלצרים בתאילנד בקו צ'אנג, במסעדה שאכלנו בה באופן די קבוע,

ד"ש לכולם מהמשפחה השמחה אי שם בניו זילנד.