לאחר שטעמנו קצת מהעם הפיג'יאני הגיע הזמן לבדוק את חיי השמש והחופים בריזורטים שעל האיים. הריזורט הראשון אליו הגענו נקרא סונאיסלי והוא למעשה צמוד לאי המרכזי של פיג'י. למרות שהוא מרוחק רק כמה מאות מטרים מהחוף אין דרך אחרת להגיע אליו מלבד שיט קצר. לאחר נסיעה קצרה הגענו אל המזח ממנו יוצאות הסירות לסונאיסלי צוות של הריזורט כבר חיכה לנו והעמיס את כל ציודנו על הסירה ולאחר עוד כמה דקות נכנסנו לעולם שכולו נופש. בכניסה חיכו לנו עם קוקטיילים (ללא אלכוהול) שמיד הכניסו אותנו לאווירה.
מכאן, האמת שהיה אפשר לעשות את זה פשוט ורק לצרף תמונות ולתת להן להעביר את ערבוב התחושות הנהדרות שהיו לנו באותו השבוע, אבל בכל זאת קצת סיפורים...
סונאיסלי הינו ריזורט גדול יחסית וכך גם הבורות (בקתות העץ המקומיות) שבו ובמיוחד אותה הבורה שהזמנו לנו כמשפחה שקצת צמאה למרחבי מחיה. שלושה חדרים הכוללים סלון גדול בתוספת בונוס בצורת מרפסת עץ ענקית הפונה אל הים, כאשר בינה לבין החוף "מפריעים" רק חול הים ומספר עצי קוקוס. לאחר חגיגות השמחה על הדירה החדשה שלנו יצאנו לטייל ברחבי הריזורט ולבחון את שלל הפעילויות שהוא עומד להציע לנו בימים הקרובים.
מלבד הבורה שלנו, האטרקציה המרכזית בריזורט הייתה בריכת השחייה שמוקמה לה בין המסעדה לים ובמרכזה אי שלמעשה היה סלע גדול ששימש כמקפצה עבור מאיה ותמיר. אטרקציה נוספת בבריכה היה בר המשקאות שכלל כיסאות בתוך המים.
חדי העין כבר הבחינו בחולצות המקומיות אותן לבשנו תמיר ואני. לאחר כיומיים על האי, יצאתי לבדי לעיר כשהמטרה הרשמית הייתה ל"הוציא כסף מהכספומט" בפועל ניצלתי את השעות שניתנו לי לקניות בשוק ובין שאר הפירות והלחמניות הטריות שהבאתי החלטתי שכיאה לאיים טרופיים יש להצטייד גם בחולצות צבעוניות ושמחות. מאחר ומדובר בעיקר בחולצות של גברים ובמיוחד מאחר וידעתי שנשות משפחת לביא לא ישימו אותן עליהן, קניתי רק לי ולתמיר. מאז פחות או יותר, מלבד שעות הבריכה והים, החולצות האלה לא ירדו מאיתנו.
כאמור בריזורט הפעילויות רודפות אחת את השנייה וכל מה שצריך זה להחליט אם בא לך להמשיך ב"בטן גב" או שאולי לבדוק קצת מה קורה מסביב. למען האמת, השתדלנו להשתתף ולצפות בכל מה שרק הוצע לנו והכל סביב החיים באיים. חלק מרכזי מחיי התושבים, תופס עץ הקוקוס, שמלבד הפרי שמספק מזון ושתייה, משמשים ענפיו לכל מיני דברים בינהם הכנת סלים. באחד הימים קיבלנו הדגמה חיה על ידי אחד מצוות העובדים כיצד מטפסים על עץ קוקוס (לא, בלי סולם!) על מנת להוריד ממנו קוקוסים שמהם טעמנו כמובן, וגם ענפים, מהם הוא קלע סל (לא כמו בכדורסל) תוך שניות! תמיר כמובן למד מיד את הטריק והפגין כשרון בטיפוס ואילו עלמה לאחר שהתייאשה מהקוקוסים הגדולים התעסקה עם כאלה בגודל שלה.
פעילויות נוספות מהן נהננו, כללו שיט בנהר מוקף עצי מנגרובים, פעילויות לילדים ובהן פיראטים שמחפשים את המטמון, ושיט קייאקים שהיווה בשבילנו טעימה קטנה מהים. כעקרון, החופים בסונאיסלי אינם לבנים והמים אינם בצבעי כחול טורקיז מאחר והוא קרוב מדי לאי המרכזי, את אלה אפשר לפגוש רק כשמתרחקים ואנחנו עוד נתרחק.
התרבות הפיג'יאנית מבורכת בהרבה שמחה וביחד. דוגמא טובה לכך הן ריקודי ה"מקה". לאחר שהשתתפנו בריקודים עממיים בכפר, ראינו בריזורט הופעה של תושבי כפר סמוך בה חבורה לא קטנה של נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרים ורוקדים ריקודים בתלבושות מסורתיות. אי אפשר שלא להיסחף באווירה השמחה, כנראה שהשילוב של האי המקסים והאווירה הרגועה והשמחה בו עם השירים המקפיצים לא יכול להשאיר אף אחד אדיש ותמיר ללא היסוס הצטרף אל הרוקדים.
נראה שהימים עוברים כאן הרבה יותר מהר מכרגיל וזאת למרות שהכל מתנהל כאן ב"פיג'י טיים", מה שאומר, לאט לאט, אבל אין ספק שראינו ועשינו המון, יעל ומאיה עוד הספיקו אף הן לצאת לעיר למסע של שופינג, בו זכתה עלמה הפעם לשמלה ההולמת את האי, כמו כן, ראינו מרוץ צפרדעים, וכאמור בעיקר... חייכנו.
חלפו להם הימים בסונאיסלי והנה אנו עוזבים, לא עצובים אלא, איך לא, עם חיוך על הפנים ממשיכים בשמחה לאי הבא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה