לאחר שנפרדנו כאמור מאפולו חדש, היינו מוכנים ליעדנו האחרון באוסטרליה, האולורו, כפי שקוראים לו האבוריג'ינים הילידים או איירס רוק על פי האוסטרלים. המסע שהיה מתוכנן בתחילה להעשות עם הקרוואן, הוחלף מהר מאד לאחר חישובי מרחק וזמן בטיסת פנים ממלבורן לעיר אליס ספרינג ובחזרה מהאולורו למלבורן, כך שהיו לנו כחמישה ימים מלאים לטייל בליבה האדום של אוסטרליה. כאן המקום להסביר כי אוסטרליה מיושבת בעיקר במסגרת שלה, דהיינו, רובה ככולה של האוכלוסיה שלה גרה במרחק סביר מחופי הים ואילו מרחבי הענק, המדבריים בעיקרם, שנמצאים במרכז היבשת, כמעט ואינם מיושבים כלל. האזור הוא ברובו מדברי והצבע השולט שם הוא צבעה האדום של אדמת המדבר. בדיוק באמצע, שוכנת לה העיר אליס ספרינג, שהקמתה קשורה בהיסטוריה המרתקת של חציית המדבר האוסטרלי מדרום (מלבורן) לצפון (באזור החוף הקרוב לאיי ג'אווה) לשם הקמת קו טלגרף שיקצר את זמן הגעת החדשות מלונדון למלבורן ומשם לשאר הישובים באוסטרליה של אז מחודש ימים(!) לכיום אחד בלבד. התנאים הם קשים והמרחקים העצומים בני אלפי הק"מ רק מגבירים את ההערכה למבצע שארך עשרות שנים. אנחנו כפי שהוסבר קודם לכן, החלטנו להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת ולטוס לאליס בטיסה שאורכת כשעתיים וחצי במקום לנסוע כשלושה ימים מאומצים מאד לכל כיוון.
לפני שנגיע לסלע האולורו שמרוחק כחמש מאות ק"מ מאליס ספרינג (מרחק קצר בהתחשב במכלול) טיילנו בעיר שמשמשת מרכז החיים באזור ולמעשה זאת העיר שנותנת שירותים לשטח המשתרע על למעלה ממליון קמ"ר!!!
את היום הראשון באליס ניצלנו לסיבוב קצר בעיר, שכלל סיור במדרחוב המוזנח שלה ובקניון חסר החנויות. בכלל, העיר מזכירה את עיירות הפיתוח בארץ לפני כמה עשרות שנים. רחובות ישנים ואוכלוסיה, בעיקר אבוריג'ינית, שמסתובבת חסרת מעש, לא עודדו אותנו להמשיך ולהסתובב בעיר ובשילוב עם החום הכבד (למרות שמדובר על תחילת החורף) החלטנו לחזור לחדר, לנוח ולהתכונן לימים הבאים.
מבית הספר המשודר המשכנו את סיורנו בעיר לגבעה סמוכה משם ניתן לצפות מלמעלה על העיר ועל סביבותיה, העיר עצמה כאמור אינה מרשימה במיוחד אך העובדה שהיא נמצאת באמצע שום מקום, מרוחקת כל כך מכל ישוב אחר, מעוררת בנו התפעלות כשאנו מסתכלים סביב ורואים רק מדבר סביבנו.
מגבעת התצפית ירדנו בשביל המוביל חזרה לעיר והמשכנו למרכז הזוחלים, שם ניתן לפגוש את מרבית הנחשים והלטאות שמסתובבים באזור המדברי במקום אחד, בתוספת קרוקודיל אחד שהובא לכאן במיוחד מאזור החוף. זהו כמובן יתרון גדול מאחר והאפשרות השניה לפגוש אותם זה בשוטטות של שבועות במדבר. לאחר שקיבלנו הרצאה קצרה על המקום, פגשנו את הזוחלים מקרוב, אפילו קרוב מאד כפי שאפשר לראות...
לאחר ההכרות עם זוחלי המקום, זחלנו אנחנו חזרה למלון לבריכה הקרירה ולהתארגנות לקראת הטיול שמצפה לנו מחר. למחרת מצפה לנו נסיעה קצרה יחסית במונחי מרכז אוסטרליה של כ- 700 ק"מ מאליס ספרינגס לטיול בקינגס קניון ומשם למקום הלינה שלנו באמצע הדרך בין אליס לאולורו. לצורך כך אנחנו צריכים להשכים כבר בחמש בבוקר!
איך שהוא אכן קמנו בזמן, ארזנו את חפצנו ואת הילדים ועלינו על האוטובוס לכיוון הקינגס קניון. הנסיעה בכבישי מדבריות מרכז אוסטרליה סיפקנה לנו הכרות עם נופי המקום (כזכור הגענו הנה בטיסה) ובינהם חולות המדבר האדומים שנראים כאילו אינם נגמרים, חוות בקר עצומות ופעם בכמה מאות ק"מ בית על הכביש המספק שירותים לעוברי אורח כגון: לינה, דלק, מוצרי מזון וכדומה. בנוסף, את כל האדום האדום הזה חוצים כבישים שנראים עד האופק ובהם עוברות בעיקר רכבות כבישים, שהן בעצם משאיות ענק הגוררות אחריהן שלוש מכולות ומגיעות לאורך של יותר מחמישים מטר!
לאחר כמה עצירות למתיחת איברים והתרעננות, הגענו לפיתחו של הקינגס קניון, שם תוכנן לנו טיול במסלול שעולה ומשקיף על הקניון מלמעלה, בשל תנאי חברי הקבוצה איתם טיילנו, הוחלט ברוב קולות נגדנו שנראה את הקניון מבפנים ונלך במסלול הנכנס לתחילת הקניון ונעצר במקום בו הוא קדוש לאבוריג'ינים שמקיימים שם את טקסיהם הדתיים (כגון: חתונות והלוויות) ועל כן לא מרשים לתיירים להכנס. קינגס קניון הוא קניון גבוה שהצוקים המקיפים אותו עשויים מסלעים באותו הצבע האדום האופייני כל כך למרכז אוסטרליה. במסלול הפנימי זכינו להכיר מקצת מהצמחיה האופיינית למקום שבה עשו האבוריג'ינים שימושים רבים לפני שיצאו מן המדבר לציביליזציה. את המסלול התחילה עלמה במנשא אולם לאחר שראתה כי המסלול קליל והשביל שמטפס למעלה כבר מאחורינו מבלי שנעלה אותו, החליטה שהיא צועדת אותו לבדה. יש לציין כי היא לא הייתה האחרונה בקבוצה והיו כאלה שעוד צעדו והגיעו אחריה.
כמעין סוג של פיצוי עשינו מסלול נוסף באזור (נסיעה של כמעט שעה) למעיינות בשם קטלין. לאחר סטיה קלה מהכביש צעדנו במסלול המוביל למעיין שנובע כל השנה באחד המקומות הצחיחים ביותר.
אין הרבה מקומות לינה בסביבה כך שבסוף היום חזרנו לחווה שנמצאת על צומת דרכים בכביש הראשי בה ישנם גם מקומות לינה. כשהגענו לשם התבשרנו כי במקום קיימת מכת עכברים מאחר והנחשים הרבים באזור אינם פעילים בעונה זו של השנה. בעוד אנחנו מבולבלים האם הבשורה הזו גרועה או גרועה יותר (אפשר להגיע הנה גם בשיא עונת הפעילות של הנחשים) פיתחנו כישורים מיוחדים להתחמקות מעכברים. העכברים אכן נמצאים בכל מקום מלבד חדרי הלינה שהם אטומים (שוב בגלל הנחשים ולא בגלל העכברים) ואת הדרך מהחדר שלנו לחדר האוכל ובחזרה עשינו בדילוגים גבוהים ובליווי צעקות אימה מצד בנות המשפחה (לא עלמה כמובן). כשהגענו לחדר האוכל הבנו שאין ברירה אלא להתרגל מאחר והם נמצאים בהמוניהם גם שם. גם כאן פותחו כישורי אכילה מיוחדים כשמאיה ישבה ואכלה כשרגליה משולבות על הכסא.
למחרת בבוקר נסענו לאולורו הלא הוא הסלע המפורסם ביותר באוסטרליה. נסיעה של כשלוש מאות ק"מ תוך שאנו עוברים שוב בנוף המדברי ועוצרים בדרך לתצפיות על אגם מלח יבש והר שולחני שהייחוד שלו שהוא ההר שהכי מצולם בטעות. מטיילים עצמאיים שנוסעים לאולורו לעיתים קרובות מתבלבלים וכשרואים אותו מרחוק טועים לחשוב שהגיעו לסביבה ומצלמים אותו. אנחנו שידענו שלא מדובר באולורו צילמנו אותו אחר כבוד גם כן. בדרך התוודענו למזיק נוסף שחי במדבר האוסטרלי בהמוניו, הלא הוא הזבוב. אין ספק שכולנו חיזקנו את שרירי הידיים בימים אלה תוך שאנו מנופפים בהן ללא הפסק. אם לא היינו יודעים על מכת הזבובים היינו בטוחים שכל מי שהולך מולנו שמח לראות אותנו ומנופף לנו לשלום בהתלהבות.
לקראת הצהריים הגענו לשמורת האולורו שנקרא גם איירס רוק. בתחילה נסענו לקצה המרוחק של השמורה לראות את סלעי האולגה הנקראים בפי המקומיים קאטה ג'וטה, המפורסמים פחות מהאולורו אך בטח לא פחות מרשימים ממנו. אלה הם סלעי ענק, אדומים מן הסתם, המסודרים בשורה צמודים אחד לשני וגובהם למעלה ממאה מטרים. צפינו על הסלעים מרחוק ואף פסענו לצידם ובינהם כך שהרגשנו את העוצמה של המקום כשהסלעים מתנשאים מעלינו. בדרך לשם הספקנו לפגוש עוד חיית מדבר, כזו שיובאה לכאן מאפגניסטן ונשארה לגדול באזור הזה של המדבר, גמלים.
לאחר שהשלמנו את הביקור באולגס, הגיע הזמן לשיא של הטיול הזה שלנו ובעצם למטרה המרכזית של מסענו זה, האולורו. אז ככה, באמצע המדבר שהוא באמצע של אוסטרליה פועם ליבה האדום, כך מאמינים האבוריג'ינים, בסלע האולורו. זה אחד המקומות אם לא המקום הכי קדוש והכי חשוב להם ונראה כי הם שומרים עליו עד כמה שניתן למרות שהם מבינים כי הסלע הוא מקור פרנסה מצוין בשבילהם מהתיירים הרבים שפוקדים את האזור רק בשביל החוויה של לראות וכמובן לצלם ולהצטלם איתו. כעקרון ישנו שביל שמוביל אל פסגת הסלע ולעיתים הוא אף פתוח למבקרים, אלה שאינם נאותים לבקשותיהם של המקומיים שלא לעלות עליו, אך מאיתנו נחסכה ההתלבטות מאחר והשביל היה סגור בימים בהם ביקרנו. אין ספק כי המקום מרשים ביותר וכל נסיון להבין כיצד צמח לו כאן גוש הסלע הענק הזה עולה בתוהו. היקפו של הסלע קצת פחות מעשרה ק"מ וגובהו למעלה משלוש מאות מטרים והוא נחשב אחד הגדולים בעולם, אך מיקומו מוסיף רבות להתרשמות הכללית ממנו.
את הטיול סביב האולורו התחלנו במרכז למורשת האוביריג'ינים שם ניתן ללמוד בין השאר על הסמלים השונים שלהם אשר מצויירים על הסלע במקומות שונים ועל חייהם ומורשתם בעיקר בעת בה חיו במדבר. לאחר מכן הקפנו את מחציתו הצפונית של האולורו בנסיעה ומדי פעם עצרנו לטיולים קצרים בקרבת הסלע, לראות את ציורי הקיר שעליו, בורות מים שאוגרים את מעט מי הגשמים שיורדים כאן במהלך השנה וכן תצורות שונות בסלע המספרות סיפור אגדה אבוריג'יני על קרב בין נחשי ענק.
לעת ערב, הצטרפנו אל המוני המטיילים לצפיה בשקיעה על סלע האולורו במקום שנקרא בשם החיבה "סנסט בולברד", דהיינו, שדרת השקיעה. מקום זה נחשב המקום הטוב ביותר לצפות בשקיעה וזוהי גם זווית הצפיה וכמובן גם הצילום הכי פופולרית של האולורו. כשהגענו למקום פתחו לכבודנו שולחנות, ערכת ברביקיו שכללה נקניקיות וסלטים שונים ובנוסף בקבוקי יין רגיל ומבעבע שהפכו את הצפיה בשקיעה למהנה עוד יותר.
באותו הערב חזרו חברי הקבוצה שלנו לאליס ספרינג, מרחק נסיעה של כחמש מאות ק"מ ואילו אנחנו בחרנו להישאר ביולרה הקרובה לשמורת האולורו והיא למעשה עיירה של בתי מלון בלבד ושדה תעופה. על מנת להקל את ההתניידות שלנו באזור וכדי שנוכל לחזור ולבקר בשמורה, שכרנו רכב ליום אחד עד לטיסה שלנו בחזרה למלבורן. ביולרה ישנו שני לילות בדירת שלושה חדרים גדולה בשלושה מפלסים ובשבילנו כל זה בתוספת המרחב, זו סיבה גדולה למסיבה. למחרת כאמור שכרנו רכב ויצאנו שוב לטייל בשמורה. הפעם ניצלנו את העובדה שאנו מטיילים לבד ויצאנו לצפות באולורו מצידו הדרומי הפחות מוכר. צידו זה של האולורו פחות סימטרי ויותר משונן וחד ואינו סימטרי כמו זה הצפוני אך נהננו לראותו גם מכאן. נשארנו גם היום לצפות בשקיעה ממקום קצת קרוב יותר לסלע וזכינו לראות שוב את עדר הגמלים המשוטט לו חופשי בשמורה. בערב חזרנו לדירתנו נהנים ומנצלים כל שניה בה ולמחרת לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לשדה התעופה בדרכנו חזרה למלבורן. מאחר והטיסות משדה זה מועטות יחסית, עשינו את הדרך עם עצירה קצרה בסידני כך שהגענו רק בערב למלבורן.
משדה התעופה נסענו לבית משפחת דקל ליומיים אחרונים באוסטרליה ללא תוכניות מיוחדות ובעיקר כדי להספיק ולבלות איתם עוד קצת לפני שאנו עוזבים וטסים לפיג'י. הילדים וגם אנחנו שמחנו לחזור שוב ולהיפגש עם כולם, לאווירה הביתית והמשפחתית. עלמה הופתעה לגלות שמאיה הקטנה כבר הרבה פחות בוכה (מה שלא הפריע לה להמשיך ולהכריז על כל פיפס שהקטנה הוציאה, "מאיה הקטנה בוכה") ותמיר נהנה לפגוש ולשחק שוב עם גל ובן. מאיה ואנחנו בעיקר העברנו עוד קצת חוויות ושיחות עם רונית וניר. בערב הפרידה שלנו לפני הטיסה לפיג'י אירגנה רונית ארוחת ערב שבת משפחתית אליה הצטרפו גם אורן ושחר, בני הדודים שלה וטלי, חברתו של שחר. את הארוחה פתחנו בקידוש והמשכנו בהרבה אוכל טעים ויין טוב. פתאום מבלי להרגיש עבר לו הזמן והמונית שהזמנו לשדה התעופה הגיעה, פרידה מהירה מכולם תוך כדי שאנו מעמיסים את כל מזוודותינו (ניפגש עוד כחצי שנה שוב, הפעם בישראל) ואנחנו על המונית בדרך ליעדנו הבא... איי פיג'י.
לרונית וניר וכמובן לגל ובן המקסימים ולמאיה הקטנה שממש גדלה מאז פגישתנו הראשונה איתה, המון תודה, על אירוח לבבי ונהדר, על הכיף שהיה לנו להיות איתכם ועל ההרגשה של בית, חברים ומשפחה שזכינו להרגיש בעת שהתארחנו אצלכם... להתראות בארץ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה