בכדי להגיע לאמנוקה, אי קטן שעליו הריזורט הבא שלנו בפיג'י, יש לשוט כשעתיים בקטמרן. נסיונות השיט האחרונים שלנו לימדו אותנו שבמידת האפשר יש לחפש את הדרך הנוחה ביותר על מנת למנוע סבל מחברי המשפחה שאינם חובבי סירות מתנדנדות בלב ים. על כן, כשהתברר לי שיש לנו אפשרות לשוט ב"מחלקה ראשונה" בתא הקפטן הממוזג שכולל גם משקאות וחטיפים בחינם, קפצנו על המציאה ובשילוב של ים רגוע ומצב רוח מרומם, העברנו את הדרך לאמנוקה, כן, עם חיוך על הפנים. במסלול השיט עברנו על פני איים חלקם גדולים וחלקם קטנטנים שהיקפם אינם עולה על כשלוש מאות מטרים ובכולם ריזורטים ובקתות נופש. אט אט, הפכו גם המים לצלולים יותר, הכחול הפך לעמוק יותר והחופים שנשקפו מהסירה היו לבנים יותר בדיוק כפי שהובטח לנו.
כאמור, לאחר כשעתיים, הכריז הקפטן כי על כל הנוסעים לאמנוקה להתכונן לירידה מהסירה, ואכן כעבור מספר דקות עגנה הסירה, להפתעתנו, כמה מאות מטרים מהחוף. לפני שהספקנו להתבלבל יותר מדי, הבחנו בשתי סירות קטנות שיצאו מהאי ונצמדו לקטמרן שלנו. לאחר שהמזוודות שלנו התעופפו באוויר מסירה אחת לשניה, התבקשנו גם אנו לעבור לסירה הקטנה על מנת שתיקח אותנו לחוף, כל זאת בלב ים, שכהסירות מתנדנדות להן על הגלים השלווים. שתי דקות נוספות והסירה הקטנה הגיעה לחוף, או יותר נכון כמעט לחוף. ספורטאים מוכשרים אולי היו מצליחים לקפוץ לחוף מבלי להכנס למים, אנחנו כמובן שלא, אבל למי אכפת, מולנו, חוף מדהים, להקה מקומית ששרה לכבוד בואנו, שרשראות מקונכיות קטנות הונחו על צווראנו, קוקטיילים קרים שחיכו לנו והרבה הרבה קריאות "בולה"!
לאחר שקיבלנו את המפתחות לבורה שלנו ואירגנו מעט את חפצינו, יצאנו "לחקור" את הריזורט ובעיקר את חוף הים. קשה לתאר את התרוממות הנפש לנוכח השילוב של חולות לבנים ומים בגווני תכלת וכחול שכאילו הומצאו במיוחד לאיי גן העדן הזה. אפשר היה פשוט לשבת מול הנוף הזה מבלי לזוז וכך להעביר את חמשת הימים שמצפים לנו כאן. אך כזכור לנו מסונאיסאלי, גם כאן, הפעילויות רודפות אחת אחרי השניה, מה גם שנראה כאילו הן נתפרו במיוחד לחג השבועות אותו אנו חוגגים כאן. יעל ואני, השתתפנו בסדנא להכנת סלים, או במקרה שלנו, הכנת טנא לחג, מענפים של דקלי הקוקוס. קצת קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר לאחר מאמץ משותף וקצת עזרה מידידיינו הפיג'יאנים, הכנו טנא למופת. עלמה, שלבשה שמלה לבנה פרחונית ברוח החג, אימצה את אחד הסלים ויצאה לחפש ביכורים בחוף הים.
חוף הים, מלבד יופיו המדהים, סיפק לנו גם תעסוקה, כשיעלי ואני יצאנו לשנרקל בשונית המרוחקת מעט מהחוף. השונית אמנם לא הייתה בשיאה, אבל ראינו מספר להקות דגים וכוכבי ים כחולים, כל זאת תוך שאנו שוחים כעשרים דקות עד חצי שעה מהחוף לשונית ולאחר מנוחה קצרה על גבי מצוף בים שסימן לנו את השונית, חזרנו שוב את אותה הדרך בחזרה. מאיה שנשארה המבוגר האחראי באותו הזמן, קיבלה פיצוי בדמות, שיט בקיאק ביחד איתי סביב חופי האי. אז גם שמנו לב, שמראה האי מהים, על שלל עצי הקוקוס שבו יפה לא פחות מהמראות שראינו כשהסתכלנו הפוך, מן החוף.
בין חוף הים לשלל הפעילויות, נרגענו לנו בבריכה שבריזורט שנראית כאילו ונשפכת לים. בעוד יעל ואני נהננו מה"בטן גב" כשעלמה איפשרה לנו, מאיה ותמיר התענגו על מגלשת המים שבבריכה. במהלך היום, היו גם פעילויות לילדים, בינהן, זאת שתמיר הכי אהב, הייתה להתחפש ללוחם משבט פיג'יאני, כולל איפור ואיך לא, כלי נשק קדום.
בנוסף, בכל ערב, נכונה לנו הפתעה אחרת. באחד הערבים אורגנה על ידי הצוות תחרות לימבו לילדים ולמבוגרים, תמיר לאחר מספר נסיונות הבין את השיטה ואף הצליח לעבור את המוט מבלי להפילו גם כשהוא הורד לגבהים נמוכים יחסית. עלמה שכמובן התלהבה מהמוסיקה ומחברת הילדים האחרים, עברה מתחת למוט בריצה כשהסכנה היחידה מבחינתה הייתה שהתלתלים הקופצים שלה יפגעו בטעות במוט ויפילו אותו.
בערב אחר, אורגנה תחרות שכללה מכירה פומבית ולאחר מכן מרוץ של... סרטנים. עשרה סרטני מרוץ מקצועיים, אשר כל אחד מהם ייצג מדינה אחרת (משום מה ישראל לא נכללה בין המדינות) הועמדו למכירה פומבית לקהל הרחב וסכום הכסף שנאסף נתרם לבית הספר באי סמוך בו מתגוררים בכפר כל אנשי הצוות של הריזורט. לאחר הצגת כל הסרטנים והשלמת ההימורים, הונחו כל העשרה במרכז עיגול שצוייר על הריצפה ולקול קריאות העידוד של כולנו החלו לרוץ במטרה לחצות ראשונים את קו המעגל ולצאת ממנו. האווירה לא הייתה מביישת תחרויות ספורט גדולות אחרות, כשהקהל עמד על רגליו, הריע לסרטן המועדף עליו וקפץ באוויר כשלושת הסרטנים הראשונים חצו את הקו.
ערב אחר הוקדש להופעה של שירים וריקודים פיג'יאניים מסורתיים ואנו שכבר כאילו רגילים לקצב שלהם, שוב הצטרפנו בשמחה בתום ההופעה לריקוד משותף עם הלהקה.
הימים חולפים וכמה שניסינו להאט קצת את הזמן ולנסות ולטעום עוד קצת מהדבר הטעים הזה שנקרא איי פיג'י, הגיע הזמן להפרד גם מאמנוקה. אמנם לא מצאנו כאן אוצר של זהב ויהלומים אבל מטמון מיוחד במינו שגילנו באמנוקה יישאר אצלנו תמיד בלב. הדרך חזרה הייתה קצרה יותר אבל כללה שוב את ההליכה במים, החלפת הסירות בלב הים, תא הקפטן הממוזג וכמובן... החיוך!!!
השארנו לעצמנו יום נוסף בנאדי לפני הטיסה הארוכה שמצפה לנו, יום של התארגנויות, כביסות והמון מחשבות על המקום הזה שלצערנו כל כך רחוק מהבית בישראל. גם היום הזה עבר והמשפחה השמחה בדרכה לארה"ב, בין השאר בצפייה גדולה לפגוש את סבא ברוך שמצטרף לטיולנו לחודש ימים, וואו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה