לאחר שעזבנו את נבדה, התחלנו במסע דילוגים בין חמישה פארקים במדינות אריזונה ויוטה. הפארק הראשון אליו הגענו הוא הגרנד קניון. קניון זה נמשך מאות ק"מ ובתוכו זורם נהר הקולורדו, אותו כזכור כבר ראינו וגם הרגשנו. כמו מרבית התיירים, אנחנו טיילנו לאורך השפה הדרומית של הקניון שהתצפיות ממנה, כך אומרים, יותר מרשימות מאשר מהצד השני. אל הגרנד קניון הגענו בשעות הצהריים ולפני שהזמנו מקום ללילה, ניגשנו לנקודת התצפית הראשונה כדי לחזות בקניון להתרשמות ראשונית. המראה שמתגלה בעת שמתקרבים לשפה מבהיר ללא כל ספק כי השם שנבחר לקניון מתאים לו בהחלט. המספרים יבשים מדי מכדי לתאר את תחושת הקטנות שמרגישים כשעומדים על שפת הקניון ומסתכלים סביב. הקניון רחב מאד ועמוק מאד, כך שרק מנקודות מסוימות ניתן להבחין בנהר הזורם בתחתיתו. המצוקים משני צידיו בנויים בתצורות סלעיות שונות, שכבות שכבות, שרק מגבירות את יופיו של הקניון. לאחר שקיבלנו את הטעימה הראשונה, נסענו להזמין מקום לערב באתר קרוואנים סמוך ולאכול ולנוח לפני שנחזור לטייל בקניון אחה"צ לצפות בו כשהוא נצבע אדום לקראת השקיעה. ה"טרקים" בפארק ארוכים וקשים לביצוע עם ילדים קטנים ועל כן "הסתפקנו" בסיבוב עם האוטובוס המקומי בנקודות התצפית השונות. מאחר וקיימים שני מסלולים, האחד מערבי והשני מזרחי, החלטנו לקחת את האוטובוס ה"מערבי" היום ואת ה"מזרחי" למחרת עם כיוון הנסיעה שלנו. במהלך הנסיעה עצרנו בכחמש נקודות תצפית שונות ולמרות שהמראות, פחות או יותר דומים, נפעמנו כל פעם מחדש למראה הנופים, שהם מעבר לכך שהם נופים יפים, הם מצליחים להדהים אותך כל פעם מחדש בגודל ובעוצמה שלהם. בנקודות התצפית המרוחקות יותר ממרכז המבקרים, אף זכינו לראות את נהר הקולורדו זורם ומתפתל לו באחד המקומות הכי טובים שנהר יכול לבקש...
למחרת בבוקר שוב התייצבנו על שפת הקניון והפעם כשהכוון שלנו מזרחה, תחילה באוטובוס המקומי לעוד נקודת תצפית מעניינת (עיקר העניין היה שלא משנה כמה פעמים תראה את הנוף הזה, הוא ישוב ויכה בך בכל עוצמתו) שם גם צפינו בסוסים באורווה מקומית, לאחר מכן המשכנו עוד מזרחה, הפעם עם הקרוואן כשאנו עוצרים ממש לפני היציאה מהפארק במגדל תצפית גבוה למבט אחרון על הקניון ועל הנהר (אותו נפגוש שוב בקרוב).
משם עוד נסענו לכוון הפארק הבא בו נטייל, המונומנט ואלי, אך לפני כן עוד הספקנו בערב לחגוג, שכחתי לציין, את יום הולדתי במסעדה אינדיאנית.
משם נסענו לאזור המכונה "מונומנט ואלי", שזהו מעין עמק ענק, מדברי מן הסתם, ובו מונומנטים סלעיים, עמודי סלע ענקיים, מזדקרים מאדמת המדבר ויוצרים מראות מוזרים ומשונים. ההרגשה הכללית כשמסתכלים על העמק בכללותו היא של צפייה בכוכב אחר, כשמתקרבים ונכסים אליו, עולים בראשנו כל סרטי המערבונים ואם ילחצו עלי חזק אודה ואומר שבכל הזמן חלפו בי מראות של קאובויים ואינדיאנים רכובים על סוסי פרא צצים מבין הסלעים וחומקים להם בחזרה מבלי שאוכל לוודא שאמיתיים הם. הדרכים בעמק אינן סלולות ולמרות שרכבים פרטיים יכולים לטייל בהן, הכניסה לקראוונים אסורה בהחלט. אם כן, קפצנו על אחד הטנדרים הפתוחים ויצאנו בליווי מדריך, כמובן גם הוא מבני השבט המקומי, לסיור בעמק. טיילנו בין המקומות והסלעים היותר מפורסמים, כשהשיא היה עצירה ליד מדף סלע שיוצא מגבעה קטנה וברקע נוף העמק. המבוגרים שביננו זיהו את המקום בו פעם, כל מערבון שכיבד את עצמו, העלה את הכוכב שלו, על גבי סוס, לתצפית מאותו מדף הסלע וחברת הסיגריות "מרלובורו" אף הפכה את המקום לסמל שלה בפרסומת הידועה. בנסיון לשחזר סצנת מערבונים עלה סבא ברוך על סוס, חמוש בכובע מתאים ולאסו ורכב לו לעבר האופק על אותו מדף סלע ממש. לסיום הסיור עצרנו באחת מנקודות התצפית היפות ביותר והמדריך שלנו, שהתגלה כזמר מדופלם, שר לנו, בלווי כלי נגינה מסורתי, שני שירים אינדיינים עתיקים. לאחר שסיים לשיר הפתיע אותנו, או יותר נכון את עלמה הקטנה בשיר יום הולדת אינדיאני לקראת יום הולדתה שחל למחרת. לאחר המסע אחורה בזמן ומאחר והאזור אינו משופע באתרי קרוואנים החלטנו עוד באותו היום לנסוע ליעדנו הבא, למרות המרחק הלא קטן, אגם פאוול ולהתמקם בו לקראת יום המחר.
לאחר הנסיעה הארוכה וההתמקמות הדי מאוחרת, התחלנו את יומנו הראשון באגם פאוול באופן רגוע יחסית ולא בשיא הקצב, מה גם שיום זה הוא חגיגה גדולה בשבילנו, זהו יום הולדתה השני של עלמה הקטנה - הגדולה! ראשית, ירדנו מהעיר פייג', בה ישנו, לעבר האגם, שנוצר לאחר שנבנה באותו המקום סכר גדול על הנהר, נהר הקולורדו מיודענו כמובן, בשם גלן קניון. יש המתארים את הנוף באזור כנוף ירחי. אמנם בירח לא הייתי אך השתכנעתי לכך די בקלות. גם כאן, זורם לו הנהר וכך גם האגם, באמצע המדבר כשמרחוק שוברים המים הכחולים, את מרחבי החום המדברי הבלתי נגמר. האגם, כאילו חפר את דרכו בין סלעי המדבר כך הוא קיבל צורה מפותלת ומשוננת ושלוחות רבות בדמות קניונים עמוקים ונסתרים. זאת בתוספת הסלעים הבולטים מסביב רק מגבירים את הייחוד של האגם ואת המעין "מסתוריות" שהוא טומן בחובו. אז סיכמנו כאמור על יום רגוע, כשבתכנית חגיגת יום ההולדת של עלמה בערב ועל כן נסענו לאתר הקרוואנים השוכן ממש על גדת האגם, מה שאומר שלאחר מספר דקות כבר היינו בדרכנו לטבילה ושכשוך במים. אז הצבנו את הכיסאות, תקענו את השמישה בחול, נפחנו את מזרון הים וקפצנו בשמחה למים הקרירים.
לקראת שעות הערב נסענו שוב לפייג' שם חגגנו במסעדת בשרים, יום הולדת לעלמוש. הילדה, הייתה בעננים, שלאחר כמה ימי הולדת שכבר הספיקה לחוות, הגיע היום שלה ולמעשה במשך כל היום וגם הרבה אחריו, הזכירה בגאווה את העניין. יום ההולדת שלה סיפק לנו זמן טוב למחשבה על כמה היא גדלה ובעיקר התבגרה מאז עזבנו את הארץ. במיוחד הדהדה בנו המחשבה על מושגי החיים שיש לה כשהיא לא באמת יודעת מה זה בית אבל כבר מזמן היא יודעת איך עושה אריה ים... את חגיגת יום ההולדת שלה סיימנו בקרוואן כשהדלקנו לה נרות על שתי פרוסות עוגה קטנות, הרמנו אותה על הכיסא וכמובן שהיא גם קיבלה מתנות והיא... מבסוטית עד הגג.
את היום הבא באגם פתחנו שוב בטיול באזור הסכר כשהפעם אף עשינו מסלול קצר לנקודת תצפית המשקיפה עליו ולאחר מכן מסלול קצת ארוך וקשה יותר לנקודת תצפית נוספת, קצת יותר מרוחקת מהאגם, על נהר הקולורדו באחת מהנקודות היותר מפורסמות שלו שנקראת פרסת סוס (בתרגום חופשי לעברית) בו הנהר מתעקל בצורת פרסה ענקית כשמצדדיו צוקים גבוהים. התצפית משפת הצוק, שאינו מגודר או מספק הגנה כלשהי לאלה שמתקרבים יותר מדי, מרשימה בצורה בלתי רגילה וכפי שניתן לראות בתמונה הולמת מאד את השם שניתן למקום.
לאחר המסלולים הרגליים, הגיעה העת ל"טעום" קצת ממימי האגם ואין טוב יותר מאשר לקחת סירת מנוע במרינה הסמוכה ו"ללכת לאיבוד" בתוך הכחול הכחול הזה. התארגנות קלה, קצת הסברים על הסירה ועל מסלולי שיט מומלצים ואנחנו כבר משקיפים על הנוף, הפעם הפוך, מהאגם למדבר. במהלך השעתיים שהוקצו לנו הספקנו לשוט גם בתעלה הראשית של האגם, אך גם במפרץ יפהפה ובו מספר איים ומסביבו אותם סלעים והרים שמקנים לו צורה מיוחדת כל כך. לסיום אף נכנסו לתחילתו של קניון צר כדי לקבל קצת את ההרגשה של שיט בין אותם הסלעים רק שהם הרבה יותר קרובים אלינו. מאחר והאגם לא היה עמוס, יכלו גם תמיר, מאיה ואפילו עלמה להשיט בעצמם את הסירה באגם (או שאולי בעצם זו לא חוכמה גדולה לאחר שכבר השיטו קטמרן גדול בהרבה בים בניו זילנד).
בבוקר עזבנו את האזור בדכנו לפארק הבא, פארק ציון כשבדרך, לא רחוק מהאגם, עצרנו במערה שראינו במקרה ויצאנו לבדוק במה מדובר. אז יש קצת מהרבה, המערה היא רכוש פרטי שנרכש לפני המון שנים, כשבראשית דרכה נבנה בה פאב שהיה מפורסם בכל האזור וגם בקרב סלבריטאים ו"גדולי אומה" שהכירו והתארחו אצל בעלי המקום. המקום מלא גם במספר אוספים מעניינים, בינהם, אוסף סלעים ואבנים מיוחדות, עבודות בעץ, נחושת וברזל שנוצרו במו ידיו של מייסד המקום, שטרות ומטבעות מכל העולם (כן, גם מישראל כמובן), משטחי סלע ובהם עקבות של דינוזאורים ובעל המקום, שהיה גם המדריך שלנו, השוויץ בפנינו בכל המילים שהוא יודע בעברית.
לאחר נסיעה נוספת, נכנסנו בשערי פארק ציון, עוד לפני שראינו אותו, כבר אהבנו אותו, הרי ישראלים ציוניים גאים אנחנו. השעה אמנם הייתה כבר מאוחרת מכדי להתחיל ולטייל בפארק, אך עוד נותרה לנו דרך לא קצרה לצידו השני, שם ממוקמת חניית הלילה שלנו ליומיים הקרובים. בדרך כבר הספקנו להתרשם ממה שצפוי לנו בעת הטיול בפארק לאורך הנהר הזורם במרכזו וסביבו הרים בגוונים מלבן ועד חום אדום ובעיקר בגווני הוורוד. אז הספקנו לעצור במספר נקודות תצפית מעניינות ואפילו לעצור את התנועה לפני שנכנסנו למנהרה צרה מדי למעבר דו צדדי כשעובר בה קרוואן. את הנהר העובר בפארק זכינו גם לראות בחניון הקרוואנים שלנו שהיה ממש לצידו.
בפארק ציון לא ניתן לטייל עם רכבים פרטיים ובודאי שלא עם קרוואן ועל כן לאחר שהחננו אותו בחניה המרכזית, עלינו על האוטובוס של הפארק ובחרנו מספר נקודות שנראו לנו כיפות ביותר לעצירה ולטיול. בנקודה הראשונה בה עצרנו, שהיא גם הרחוקה ביותר במסלול הנסיעה, יצאנו לטיול קצר לאורך הנהר וכמיטב המסורת לא החמצנו את ההזדמנות להרטב ולשכשך רגליים, או במקרה של עלמה, את כל הגוף. בצהריים עלינו שוב על האוטובוס בדרך לרחבת הלודג' הממוקם במרכז הפארק, שם נחנו מעט, אכלנו ויצאנו למסלול נוסף למעיינות שנבעו ממרומי הסלעים שמעלינו ויצרו בריכה קטנה למרגלותיהם ועוד מסלול נוסף אל ה"הסלע הבוכה" שגם הוא ממוקם מתחת למעיין בסלע ולאורכו נופלים המים כמעין דמעות (לפחות אם מתאמצים מאד לדמיין זאת). השעה המאוחרת והנסיעה חזרה לקרוואן ומשם לחניון הלילה, האיצו בנו לסיים את טיולינו לאותו היום ולחזור לארוחת הערב שכללה מכל טוב סבא.
למחרת בשעות הצהרים כבר הגענו לפארק החמישי בסיבוב שלנו, ברייס קניון. אז כבר ראינו קניונים ופארקים ונהר ואגם ומדבר, אבל עוד לא ראינו את ברייס. ניצלנו את השעות שנותרו לנו עד הערב להצצה ראשונית על נופיו הייחודיים של ברייס. ברייס קניון מפורסם בעמודי הסלע שלו שמכסים את קרקעית העמק ובאותו אחר הצהרים נסענו לקצה המרוחק של הפארק כדי לחזות באחד מפלאי הקניון, גשר אבן טבעי ואגב כך לתצפת מעט מרחוק על עמודי הסלע המיוחדים.
באותו הערב כשחזרנו לאתר הקראוונים הסתבר לנו שבמקום פועל רודאו מקומי ומאחר ובחוויה מעין זו טרם התנסנו,קפצנו על המציאה ויצאנו לחגוג עם שאר הצופים והבוקרים ברודאו. החוויה נמשכה כמעט שעתיים בהן כמיטב מסורת הרודאו ובדיוק כפי שראינו בסרטים, ניסו בוקרים מיומנים לשרוד כמה שיותר זמן וליתר דיוק שמונה שניות על גבי סוס או שור שכל מה שהם יודעים לעשות זה לבעוט חזק ברגליהם האחוריות ולהעיף את המטרידים שיש להם על הגב. הופעות נוספות ברודאו היו, תפיסת עגלים באמצעות חבלי לסו ותחרויות רכיבה בסלאלום על הסוסים. בין התחרויות הראו גם מספר ילדים וילדות שיש דור המשך לספורט המוזר הזה. כולנו כמובן התלהבנו והרענו למתמודדים, אך יותר מכל התלהבה עלמה מילדה שנפלה מהפרה ומאז רק חוזרת ומבקשת לראות זאת שוב.
את היום למחרת ניצלנו לטיולים נוספים לאורך מצוקיו של ברייס קניון כשהפעם אנו צופים במאות העמודים מקרוב, תוך שאנו עוצרים ומסיירים במספר נקודות תצפית נבחרות. אחה"צ לאחר שבחרנו לנו את המסלול המתאים יצאנו יעל ואני לבד לטיול רומנטי עם עוד כמה עשרות מטיילים לתחתית הקניון ובחזרה במסלול תלול מאד שמתפתל כמו נחש לגובה המצוק. היתה זו חוויה שונה לראות את הנוף מלמטה למעלה כשאנו מטיילים בין העמודים הגבוהים ומקבלים ביתר עוצמה את תחושת הגודל של המקום הנהדר הזה.
היו אלה ימי טיול ארוכים בפארקים היותר מפורסמים של אריזונה ויוטה ועכשיו הגיע העת לצאת במסע שייקח לנו כיומיים בו נחצה שוב את מדבריות נבאדה אל עבר פארק לאומי נוסף, הפעם בחזרה בקליפורניה, פארק יוסמיטי. נקודת עניין אחת בדרך קשורה לכך שהכביש שבו נסענו עובר בסמוך ל"אזור 51". לאלה מביננו שאינם בקיאים בכל נושא העב"מים והחייזרים להלן הסבר קצר. האזור מוגדר כאחד האזורים השמורים והסודיים ביותר בארה"ב, זאת בשילוב עדויות רבות של תושבי המקום על מפגשים עם חייזרים ואזורים שנראים כאזורי נחיתה של חלליות מהחלל החיצון, הפך את המקום למקדש לחובבי הז'אנר ובמרכזם תושבי העיירה רייצ'ל שם עצרנו להפסקת צהריים כשאנו מקפידים להחנות את הקרוואן בחנייה המתאימה ולא באזור המסומן שמיועד לחניית חלליות בלבד. הפאב מסעדה בו עצרנו נראה כמו מוזיאון כשמוצגות בו עדויות כאלה ואחרות לחייזרים שביקרו במקום. מיותר לציין או שלא, אנחנו לא הצלחנו לראות חייזרים, אם כי לדעתנו תושבי המקום יכולים בקלות להחשב בעיננו לכאלה.
מותשים מימי הנסיעות האחרונים מתכוננת לה המשפחה השמחה לחגוג יחד עם מארחינו האמריקאים את הארבעה ביולי, יום עצמאותם בפתחו של פארק יוסמיטי.
לאחר הנסיעה הארוכה וההתמקמות הדי מאוחרת, התחלנו את יומנו הראשון באגם פאוול באופן רגוע יחסית ולא בשיא הקצב, מה גם שיום זה הוא חגיגה גדולה בשבילנו, זהו יום הולדתה השני של עלמה הקטנה - הגדולה! ראשית, ירדנו מהעיר פייג', בה ישנו, לעבר האגם, שנוצר לאחר שנבנה באותו המקום סכר גדול על הנהר, נהר הקולורדו מיודענו כמובן, בשם גלן קניון. יש המתארים את הנוף באזור כנוף ירחי. אמנם בירח לא הייתי אך השתכנעתי לכך די בקלות. גם כאן, זורם לו הנהר וכך גם האגם, באמצע המדבר כשמרחוק שוברים המים הכחולים, את מרחבי החום המדברי הבלתי נגמר. האגם, כאילו חפר את דרכו בין סלעי המדבר כך הוא קיבל צורה מפותלת ומשוננת ושלוחות רבות בדמות קניונים עמוקים ונסתרים. זאת בתוספת הסלעים הבולטים מסביב רק מגבירים את הייחוד של האגם ואת המעין "מסתוריות" שהוא טומן בחובו. אז סיכמנו כאמור על יום רגוע, כשבתכנית חגיגת יום ההולדת של עלמה בערב ועל כן נסענו לאתר הקרוואנים השוכן ממש על גדת האגם, מה שאומר שלאחר מספר דקות כבר היינו בדרכנו לטבילה ושכשוך במים. אז הצבנו את הכיסאות, תקענו את השמישה בחול, נפחנו את מזרון הים וקפצנו בשמחה למים הקרירים.
לקראת שעות הערב נסענו שוב לפייג' שם חגגנו במסעדת בשרים, יום הולדת לעלמוש. הילדה, הייתה בעננים, שלאחר כמה ימי הולדת שכבר הספיקה לחוות, הגיע היום שלה ולמעשה במשך כל היום וגם הרבה אחריו, הזכירה בגאווה את העניין. יום ההולדת שלה סיפק לנו זמן טוב למחשבה על כמה היא גדלה ובעיקר התבגרה מאז עזבנו את הארץ. במיוחד הדהדה בנו המחשבה על מושגי החיים שיש לה כשהיא לא באמת יודעת מה זה בית אבל כבר מזמן היא יודעת איך עושה אריה ים... את חגיגת יום ההולדת שלה סיימנו בקרוואן כשהדלקנו לה נרות על שתי פרוסות עוגה קטנות, הרמנו אותה על הכיסא וכמובן שהיא גם קיבלה מתנות והיא... מבסוטית עד הגג.
את היום הבא באגם פתחנו שוב בטיול באזור הסכר כשהפעם אף עשינו מסלול קצר לנקודת תצפית המשקיפה עליו ולאחר מכן מסלול קצת ארוך וקשה יותר לנקודת תצפית נוספת, קצת יותר מרוחקת מהאגם, על נהר הקולורדו באחת מהנקודות היותר מפורסמות שלו שנקראת פרסת סוס (בתרגום חופשי לעברית) בו הנהר מתעקל בצורת פרסה ענקית כשמצדדיו צוקים גבוהים. התצפית משפת הצוק, שאינו מגודר או מספק הגנה כלשהי לאלה שמתקרבים יותר מדי, מרשימה בצורה בלתי רגילה וכפי שניתן לראות בתמונה הולמת מאד את השם שניתן למקום.
לאחר המסלולים הרגליים, הגיעה העת ל"טעום" קצת ממימי האגם ואין טוב יותר מאשר לקחת סירת מנוע במרינה הסמוכה ו"ללכת לאיבוד" בתוך הכחול הכחול הזה. התארגנות קלה, קצת הסברים על הסירה ועל מסלולי שיט מומלצים ואנחנו כבר משקיפים על הנוף, הפעם הפוך, מהאגם למדבר. במהלך השעתיים שהוקצו לנו הספקנו לשוט גם בתעלה הראשית של האגם, אך גם במפרץ יפהפה ובו מספר איים ומסביבו אותם סלעים והרים שמקנים לו צורה מיוחדת כל כך. לסיום אף נכנסו לתחילתו של קניון צר כדי לקבל קצת את ההרגשה של שיט בין אותם הסלעים רק שהם הרבה יותר קרובים אלינו. מאחר והאגם לא היה עמוס, יכלו גם תמיר, מאיה ואפילו עלמה להשיט בעצמם את הסירה באגם (או שאולי בעצם זו לא חוכמה גדולה לאחר שכבר השיטו קטמרן גדול בהרבה בים בניו זילנד).
בבוקר עזבנו את האזור בדכנו לפארק הבא, פארק ציון כשבדרך, לא רחוק מהאגם, עצרנו במערה שראינו במקרה ויצאנו לבדוק במה מדובר. אז יש קצת מהרבה, המערה היא רכוש פרטי שנרכש לפני המון שנים, כשבראשית דרכה נבנה בה פאב שהיה מפורסם בכל האזור וגם בקרב סלבריטאים ו"גדולי אומה" שהכירו והתארחו אצל בעלי המקום. המקום מלא גם במספר אוספים מעניינים, בינהם, אוסף סלעים ואבנים מיוחדות, עבודות בעץ, נחושת וברזל שנוצרו במו ידיו של מייסד המקום, שטרות ומטבעות מכל העולם (כן, גם מישראל כמובן), משטחי סלע ובהם עקבות של דינוזאורים ובעל המקום, שהיה גם המדריך שלנו, השוויץ בפנינו בכל המילים שהוא יודע בעברית.
לאחר נסיעה נוספת, נכנסנו בשערי פארק ציון, עוד לפני שראינו אותו, כבר אהבנו אותו, הרי ישראלים ציוניים גאים אנחנו. השעה אמנם הייתה כבר מאוחרת מכדי להתחיל ולטייל בפארק, אך עוד נותרה לנו דרך לא קצרה לצידו השני, שם ממוקמת חניית הלילה שלנו ליומיים הקרובים. בדרך כבר הספקנו להתרשם ממה שצפוי לנו בעת הטיול בפארק לאורך הנהר הזורם במרכזו וסביבו הרים בגוונים מלבן ועד חום אדום ובעיקר בגווני הוורוד. אז הספקנו לעצור במספר נקודות תצפית מעניינות ואפילו לעצור את התנועה לפני שנכנסנו למנהרה צרה מדי למעבר דו צדדי כשעובר בה קרוואן. את הנהר העובר בפארק זכינו גם לראות בחניון הקרוואנים שלנו שהיה ממש לצידו.
בפארק ציון לא ניתן לטייל עם רכבים פרטיים ובודאי שלא עם קרוואן ועל כן לאחר שהחננו אותו בחניה המרכזית, עלינו על האוטובוס של הפארק ובחרנו מספר נקודות שנראו לנו כיפות ביותר לעצירה ולטיול. בנקודה הראשונה בה עצרנו, שהיא גם הרחוקה ביותר במסלול הנסיעה, יצאנו לטיול קצר לאורך הנהר וכמיטב המסורת לא החמצנו את ההזדמנות להרטב ולשכשך רגליים, או במקרה של עלמה, את כל הגוף. בצהריים עלינו שוב על האוטובוס בדרך לרחבת הלודג' הממוקם במרכז הפארק, שם נחנו מעט, אכלנו ויצאנו למסלול נוסף למעיינות שנבעו ממרומי הסלעים שמעלינו ויצרו בריכה קטנה למרגלותיהם ועוד מסלול נוסף אל ה"הסלע הבוכה" שגם הוא ממוקם מתחת למעיין בסלע ולאורכו נופלים המים כמעין דמעות (לפחות אם מתאמצים מאד לדמיין זאת). השעה המאוחרת והנסיעה חזרה לקרוואן ומשם לחניון הלילה, האיצו בנו לסיים את טיולינו לאותו היום ולחזור לארוחת הערב שכללה מכל טוב סבא.
למחרת בשעות הצהרים כבר הגענו לפארק החמישי בסיבוב שלנו, ברייס קניון. אז כבר ראינו קניונים ופארקים ונהר ואגם ומדבר, אבל עוד לא ראינו את ברייס. ניצלנו את השעות שנותרו לנו עד הערב להצצה ראשונית על נופיו הייחודיים של ברייס. ברייס קניון מפורסם בעמודי הסלע שלו שמכסים את קרקעית העמק ובאותו אחר הצהרים נסענו לקצה המרוחק של הפארק כדי לחזות באחד מפלאי הקניון, גשר אבן טבעי ואגב כך לתצפת מעט מרחוק על עמודי הסלע המיוחדים.
באותו הערב כשחזרנו לאתר הקראוונים הסתבר לנו שבמקום פועל רודאו מקומי ומאחר ובחוויה מעין זו טרם התנסנו,קפצנו על המציאה ויצאנו לחגוג עם שאר הצופים והבוקרים ברודאו. החוויה נמשכה כמעט שעתיים בהן כמיטב מסורת הרודאו ובדיוק כפי שראינו בסרטים, ניסו בוקרים מיומנים לשרוד כמה שיותר זמן וליתר דיוק שמונה שניות על גבי סוס או שור שכל מה שהם יודעים לעשות זה לבעוט חזק ברגליהם האחוריות ולהעיף את המטרידים שיש להם על הגב. הופעות נוספות ברודאו היו, תפיסת עגלים באמצעות חבלי לסו ותחרויות רכיבה בסלאלום על הסוסים. בין התחרויות הראו גם מספר ילדים וילדות שיש דור המשך לספורט המוזר הזה. כולנו כמובן התלהבנו והרענו למתמודדים, אך יותר מכל התלהבה עלמה מילדה שנפלה מהפרה ומאז רק חוזרת ומבקשת לראות זאת שוב.
את היום למחרת ניצלנו לטיולים נוספים לאורך מצוקיו של ברייס קניון כשהפעם אנו צופים במאות העמודים מקרוב, תוך שאנו עוצרים ומסיירים במספר נקודות תצפית נבחרות. אחה"צ לאחר שבחרנו לנו את המסלול המתאים יצאנו יעל ואני לבד לטיול רומנטי עם עוד כמה עשרות מטיילים לתחתית הקניון ובחזרה במסלול תלול מאד שמתפתל כמו נחש לגובה המצוק. היתה זו חוויה שונה לראות את הנוף מלמטה למעלה כשאנו מטיילים בין העמודים הגבוהים ומקבלים ביתר עוצמה את תחושת הגודל של המקום הנהדר הזה.
היו אלה ימי טיול ארוכים בפארקים היותר מפורסמים של אריזונה ויוטה ועכשיו הגיע העת לצאת במסע שייקח לנו כיומיים בו נחצה שוב את מדבריות נבאדה אל עבר פארק לאומי נוסף, הפעם בחזרה בקליפורניה, פארק יוסמיטי. נקודת עניין אחת בדרך קשורה לכך שהכביש שבו נסענו עובר בסמוך ל"אזור 51". לאלה מביננו שאינם בקיאים בכל נושא העב"מים והחייזרים להלן הסבר קצר. האזור מוגדר כאחד האזורים השמורים והסודיים ביותר בארה"ב, זאת בשילוב עדויות רבות של תושבי המקום על מפגשים עם חייזרים ואזורים שנראים כאזורי נחיתה של חלליות מהחלל החיצון, הפך את המקום למקדש לחובבי הז'אנר ובמרכזם תושבי העיירה רייצ'ל שם עצרנו להפסקת צהריים כשאנו מקפידים להחנות את הקרוואן בחנייה המתאימה ולא באזור המסומן שמיועד לחניית חלליות בלבד. הפאב מסעדה בו עצרנו נראה כמו מוזיאון כשמוצגות בו עדויות כאלה ואחרות לחייזרים שביקרו במקום. מיותר לציין או שלא, אנחנו לא הצלחנו לראות חייזרים, אם כי לדעתנו תושבי המקום יכולים בקלות להחשב בעיננו לכאלה.
מותשים מימי הנסיעות האחרונים מתכוננת לה המשפחה השמחה לחגוג יחד עם מארחינו האמריקאים את הארבעה ביולי, יום עצמאותם בפתחו של פארק יוסמיטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה