רגע לפני שאנחנו יוצאים לטייל ברחבי הפארק הלאומי יוסמיטי, אנו עוצרים ליומיים בעיירה לי וינינג שבפתחו של הפארק על מנת לחגוג את יום העצמאות של ארה"ב ובעיקר מאחר ואנחנו אחרי יום נסיעות ארוך שבמקור תוכנן ליומיים. בהמלצת שכנינו לפארק הקרוואנים יצאנו לחורשה סמוכה ובה נחל שזורם עד לאגם ובו עופות מים מסוגים שונים וכמיטב המסורת אצלנו, הוצאנו את ה"מנגל" והתחלנו לנפנף. גם הגשם הקל שהחל לרדת לא עצר מבעדנו להמשיך ולחגוג כשאנו משתשמשים בשמשיה שלנו כהגנה מפניו. לאחר ששבענו והגשם אף הפסיק לרדת, יצאנו לטיול קצר לכוון האגם לקול הציפורים ואף זכינו לראות מרחוק את הקשת שהעידה שהיכן שהוא באופק עדיין יורד גשם. בערב יצאנו לעיר הסמוכה לצפות במופע הזיקוקים שסיים את מבחינתנו את החגיגות.
למחרת יצאנו ליוסמיטי כשאנו נכנסים אליו מהכניסה המזרחית שלו שנפתחה לתנועה רק לא מזמן לאחר שהשלג הכבד שירד השנה באזור כיסה את הכביש עד לא מזמן. עם הכביש התפתלנו עד למרכז המבקרים של הפארק תוך שאנו עוצרים בדרך במספר מקומות להנות מהשלג שנותר בצידי הדרך. את העצירה הראשונה עשינו ליד מפלי ענק שזורמים במלוא עוצמתם כשהם ניזונים מהפשרת השלגים המתקדמת ובהמשך אף עצרנו ליד מספר אגמים שאחד מהם עוד היה מכוסה בקרח בחלקו. שיחקנו וטיפסנו על השלג, זרקנו אבנים למים הקפואים ובעיקר התרשמנו מהדרך הנופית שכאמור בתחילת יולי סיפקה לנו הרבה מראות של שלג ואגמים קפואים. בהמשך הדרך עצרנו למרגלות סלע גרניט גדול שהטיפוס עליו, שהיווה חוויה בפני עצמה, הביא אותנו לנקודת תצפית מרהיבה על העמק בליבו של הפארק.
לאחר כמה שעות של נסיעה, כולל העצירות המהנות, הגענו אל תחתית העמק בו ממוקם מרכז המבקרים. שם כבר הרגשנו את המוני המטיילים שמנצלים את תחילתו של החופש והקיץ ובמיוחד את השבוע של הארבעה ביולי שהוא כאמור יום העצמאות של ארה"ב. החלטנו לוותר על המשך הטיול היום בעמק ולחזור לכאן מחר בתקווה שיהיה קצת פחות עמוס ולהמשיך לכיוון חניון הקרוואנים מחוץ לפארק (בפארק הכל כבר היה מוזמן הרבה זמן מראש), לא לפני שעצרנו לפיקניק של ארוחת צהריים על גדת הנהר.
באותו הערב, בחניון הקרוואנים עוד ראינו קבוצה מבני האמיש שלנו במקום, זוגות צעירים כשהגברים עם הזקנים, הנשים עם מטפחות הראש וכולם כמובן לובשים תלבושת מסורתית אחידה. למחרת בבוקר יצאנו שוב אל הפארק למפגש עם ענקים, למעשה הם יכולים להחשב כיצורים החיים הגדולים ביותר בעולם. הם אמנם לא בעלי חיים, אך עצי הסקויה העצומים, מגדירים מחדש בעיני המתבוננים בהם את המושג "העץ הוא גבוה". לא רק גודלם המרשים, אלא גם גילם המופלג, מעל אלף שנים, לא מותיר אף אחד אדיש בעת הסיור בחורשת הסקויות המפורסמת שנקראת "מריפוזה גרוב". הענק הראשון אותו פגשנו נקרא "ביג פוט" על שם אותו יצור מסתורי, מאחר והגזע שלו נראה כמו כף רגל אימתנית. לאחר מפגש זה יצאנו במעין רכבת קטנה לנסיעה במעלה ההר לפגוש עוד מספר ענקים, שכפי שהוסבר לנו פשוט נוצרו כדי לשרוד. אפילו השריפות הקשות ביותר שפוקדות את האזור אחת לכמאה שנה, לא יכולות להם ואף שפוגעות בהם מעט הן בעיקר עוזרות להם להמשיך ולשרוד כשהן מכלות את העצים האחרים ש"מתחרים" איתם ללא הצלחה על מקום הגידול. בדרך עברנו על יד עץ ענק שנפל לפני כמה עשרות שנים ועוד שוכב מוטל בצד הדרך כששורשיו בשכיבה מגיעים לגובה של כעשרים מטרים. בהמשך הגענו למקבץ גדול של סקויות ולמדנו עוד על תנאי גידולם והיכולת המרשימה שלהם להמשיך ולצמוח כמעט אלפיים שנה! בסוף הסיור הגענו לסקויה שכל חטאה היה שעמדה בדיוק במקום בו עבר שביל כרכרות בתקופת הבהלה לזהב לפני יותר ממאה שנה. מאחר והעוברים לא יכלו להזיז את העץ מהדרך, הם פשוט חתכו בו מעבר לכרכרות (מעין גשר) והעץ בשלו, ממשיך לגדול שם גם היום.
לאחר שנפרדנו לשלום מהענקים הצומחים המשכנו חזרה לעמק לפגוש ענק נוסף, את "אל קפיטן", סלע הגרניט הגדול בעולם. עצרנו את הקרוואן בצד הכביש החוצה את העמק ויצאנו לתפוס ממנו קצת מרחק כדי שנוכל להתרשם מגודלו. הוא אכן גדול ומרשים, אך יותר מזה, מיקומו בלב העמק המדהים הזה, כשהנהר זורם למרגלותיו ופארק יוסמיטי, שנכלל בין עשרת הפארקים היפים בעולם, עוטף אותו מסביב, הופכים את הצפיה ב"אל קפיטן" למהנה הרבה יותר.
גם מהענק הזה נפרדנו לשלום בדרכנו מערבה, החוצה מן הפארק כשיעדנו הבא, הוא האוקיינוס, שם מתכננת המשפחה השמחה לפגוש ענקים נוספים... הפעם חיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה